סיד-חרטא...

נכנסתי הביתה אחרי שפיזרתי את הילדים כל אחד לדרכו.
השמש חייכה לי בדרך מהאוטו אל הדלת.
כשסגרתי אותה מאחורי כבר שמעתי את הטפטוף שמייד התחזק לגשם.
הבית היה שקט שקט.
רק לעצמי.
פיניתי את הכוסות של הבוקר,
ומצאתי את כוס התה החצי מלאה שלי.
עכשיו היא לידי,
קרה, אבל עדיין מתוקה.
העייפות מכרעת,
אבל הסימנים עוד שם.
סימני החוזקה שלי.
אלו שלא נכנעים לה, לעייפות.
מרגע שגררתי את עצמי הבוקר מהמיטה הם זהרו שם,
על הברכיים,
המרפקים,
כפות הרגליים.
זהרו כמו האור הירקרק של עיר הברקת ב"הקוסם מארץ עוץ"...
שלווה של בוקר שישי.