כשהחבל שוב נכרך סביב מתניי, הנשימה התחילה להסתדר.
כשנכנסתי בשערי הדירה חייכתי.
כמה טוב להתראות עם מכר ותיק שכזה…
אחרי חיבוק הפגישה והחלפת ה״מה שלומך״ הרגיל, התיישבנו לקפה.
כך זה תמיד,
דא והא, וקשקושים של שני אנשים עם המון תחומי עניין משותפים.
הוא הראה לי את הדירה החדשה, ושאל אם לא חסר בה משהו אולי…
״עציץ גדול יהיה נחמד״ הצעתי והוא הניד ראשו בהסכמה, ניגש אלי, תפס בשערי בחזקה והוביל אותי לחדר נוסף.
על הקיר היו קבועות שתי לולאות ברזל גדולות.
מוצמדת אל הקיר, עיני נעצמות במהירות, והחיוך שעל שפתי מתפשט עוד יותר במהירות, מטפש במעלה קמטי ההבעה החדשים שלי ומגיע כמעט עד האזניים. כל כך מתוח היה החיוך, עד שלשפתיים כבר לא היה לאן להימשך, והן נאלצו להפער… וכך, בפה פתוח מצאתי את עצמי נושמת מהר כאשר יד שמאל הושמה באזיק עור רך ונתלית באחת הלולאות, נושמת מהר עוד יותר כאשר גם ימין הושמה בן.
העיניים נפקחו ונעצמו פעם כך ופעם כך, עד שהאור מן החלון מעט סינוור אותי.
״הנה, זה משקיט אותך, לא?״
הוא הניח על עיני סרט שחור רך, ואני תהיתי מאיפה לעזאזל הוא יודע?
אחרי כמה דקות של ״הלבשה״ ו״הפשטה״ מכל מיני לולאות, חגורות ואזיקים, הרגשתי אותו משחרר אותי.
״רק שזה לא הסוף״ חשבתי. ״אולי הוא רק רצה לעשות קצת טיזיניג? לא.. לא יכול להיות״ נשמתי וחיכיתי.
בשמחה זיהיתי את הסימן שנתן לי והתקדמתי לאן שסימן לי, עיני עוד קשורות בסרט השחור.
״שכבי על הגב״.
נשכבתי.
ידי נקשרו זו לזו והורמו אל מאחורי הראש, והוא התחיל לכרוך חבל על שאר גופי. צמרמורת עברה בגוף, והחיוך והנשימה התערבבו להם זה בזו...
הרגשתי את החבל מטייל, מונח עלי בצורות שעוברות לו בראש. ״ששש…. אל תפריעו לו לצייר״ חשבתי.
בית החזה, המתניים, הרגליים הוצמדו אל המשכב והודקו.
כשהחבל נכרך סביב מתניי, הנשימה התחילה להסתדר.
לאט לאט שקטה.
לאט לאט הסתדרה.
העיניים שתחת הסרט כבר לא היו עצומות בחזקה, אלא רפויות, והזרמים האלו, החצופים, שוב עברו בגוף…
הוא מישש בידיו את השדיים שלי, ואת ערוותי החבויה. אחר נטל עוד חבל וקשר את ברכי זו הרחק מזו, מותיר אותי רתוקה ללא יכולת להצמיד אותן אפילו לא קצת וכך מפנה לעצמו גישה ישירה.
אצבעותיו ליטפו, וגירדו, צבטו ודגדגו, אחר יצא מן החדר וכשחזר הצמיד אלי ויברטור גדול.
״נו, פאדיחות...״ עלה בראש קול קטן מבעד לאפיפות החושים שלי ״עכשיו יקח לי שנתיים לגמור, ואני ארגיש טפשי...״.
מהר מאוד סילקתי את המחשבות הללו,
וחזרתי לחושי המעורפלים. הזרמים עלו בין רגלי והתפשטו לשאר הגוף.
לא הייתי צריכה לצעוק, לא יכולתי לזוז.
היה לי טוב בקוקון הקטן שיצר סביבי.
יכולתי להרגיש הכל…
הכל…
הכל…
הגמירה הגיעה. תפסה אותי רועדת כולי, מעונג, מאושר, מהפתעה.
לא יכולתי לברוח ממנה, לא יכולתי להפסיק באמצע, היא הגיעה, ונשארה. התפתלתי תחת החבל בתחושת התפוצצות אדירה.
ידעתי שהוא נהנה לראות אותי כך. הוא לא ידע כמה נהניתי אני שיכולתי להיראות בפניו כך.
הוא הניח לי לנשום, אחר התיר את החבלים. הנחה אותי להתרומם והוביל אותי מחוץ לחדר.
חושי העמומים הספיקו בדיוק כדי לשמור על שווי המשקל שלא אפול, מובלת עטופה בידיו אל החדר הסמוך.
שם, שחרר לכמה רגעים את כסוי עיני וכך יכולתי לראות כי במרכז החדר עומדת קשת ברזל גדולה, תחתיה שולחן ארוך. לאחר שהשכיב אותי עליו, חזר וכיסה את עיני.
הידיים נקשרו שוב זו לזו, ואחר כך גם הרגליים. ארבעתן נתלו אל וו משתלשל מרום הקשת.
ושוב ידיים, מדגדגות, סוטרות, צובטות ומצליפות. תמיד לסירוגין.
אחרי כל סטירה הגיעה הליטוף, מרגיע את הכאב, ומכין את הלחי (פנים או ישבן, לא משנה) לנחיתת הכף הבאה.
הוא קשר, והצליף, הפך וקשר שוב, בדק וחקר כל נקודה בגוף.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי נתונה שם בין ידיו, מונחת.
שקטה.
כשהגיע הזמן, ושחרר אותי, ליווה אותי למקלחת, והניח לי לשטוף את הגוף המאומץ.
מגבת,
וכוס קפה נוספת.
עוגיה.
חיבוק.
ושוב שיחת הדא והא הזו, ממנה הכל התחיל.
מעגל קסמים מעורר תיאבון…
לפני שיצאתי הביתה שאל בחיוך ״נו, אז מה את אומרת על הבית החדש שלי?״