לפני 9 שנים. 24 בפברואר 2015 בשעה 20:07
מחייכת אלי.
על מי את עובדת עם העאלק ביישנות, על מי?
מתחת לשפתה התחתונה מציץ לו כבר החיוך האמיתי שלה, זה הפראי שרק מחכה שנתרחק מעט מהמולת העיר כדי לקום מרבצו.
אני מכיר אותך, מותק - וחסודה - את לא...
נוסעים בשקט.
אני שולח יד ותופס את כפה.
היא אוחזת אותה חזק, ואחר מרפה ונותנת לי לקחת אותה אל חיקי. אני מניח אותה על ירכי, קרוב קרוב לזין. אבל רק קרוב... אני נוהג.
עוצר את הרכב.
היא שוב מחייכת אלי.
עדיין חסוד מדי.
אני שולף את כסוי העיניים ומלביש אותו על ראשה.
רואה את הכתפיים שלה משתחררות,
ואיך החיוך החסוד נעלם.
יודע שאוטוטו, עניין של כמה שניות, וההוא, הפראי, שאני אוהב יתחיל לזרוח בין שפתיה.
אני ממשיך בנסיעה, והיא מפנה את הראש אל החלון, כאילו מסתכלת בנוף מבעד לחושך המכסה את עיניה.
ידיה בחיקה, וכל טלטלה של הרכב יוצרת גל בעמוד השדרה שלה.
ככה היא, כשהיא שקטה. נמסה לתוך עצמה ונותנת לתחושות שלה להכתיב את מנח הגוף.
אני מביט בחזרה לכוון הנסיעה מרוצה.
היא כבר במקום שאני רוצה אותה.
היא חזרה להיות שלי.
כשיורדים לדרך העפר, שדיה קופצים תחת החולצה, והיא משתדלת לא להטלטל יותר מדי.
אני עוצר לצד הדרך, לוקח את הציוד, וניגש אליה.
היא יוצאת בחשש.
אני אוחז בידה ומוביל אותה בירידה אל פלג נחל קטן. הירידה לא תלולה, והיא צועדת אחרי בבטחה, ועדיין, ליתר בטחון אוחזת בכפי חזק חזק שלא ליפול.
היא יודעת שלא אתן לה ליפול.
ביער היא מסוגלת לצאת.
החיה הפראית שבה מתגלה בפני.
אני מביט בה כשהיא עומדת על ארבע מולי, מקשיתה את הגב, מוכנה לקבל אותי לתוכה. הכל פעור ומוכן לכבודי ועיניה, מורמות אלי מבעד לכסוי.
אני קושר את ידיה ואחר את רגליה, מרתק אותה לעץ סמוך ומתיישב.
ענף מזדמן הופך לכלי הצלפה יעיל,
ובין כף ידי לענף החובטים בה, קשת הגב מתקמרת ומתקערת לה שוב ושוב.
הישבן שלה עולה ויורד,
אנחותיה הקטנות והמתוקות נשמעות חלשות וברורות.
אני משליך את הענף הצידה, ומלטף את כל גופה. הישבן, הגב, השדיים, מתעכב על הפטמות שלה, על השפתיים.
כשאני בא אל קרבה היא נאנקת. הרבה רעש היא עושה, הכלבה הקטנה והמפונקת שלי.
לא סתם לקחתי אותה ליער...
״אף אחד לא כאן, את יכולה לנהום ואיש לא ישמע״ אני לוחש לה.
אני כורך סביב מתניה חבל, יוצר ממנו מושכות ודוהר מעליה ולתוכה, והיא מתפתלת וגונחת, שואגת ונצמדת אלי עוד ועוד...
״בואי כלבה שלי, בואי קרוב יותר״ אני פוקד והיא מתאמצת להצמיד את הישבן המפואר שלה אלי עד שרצוני שבע.
אני מניח אותה על המחצלת, מתנשמת ומתנשפת.
ומלטף את הגב שלה.
נשיפותיה ארוכות, ומלאות בחציין צחוק של שחרור.
הרעד שעובר עוד בין רגליה נגלה לי,
ואני מביט בו ארוכות.
אחר כופת אותה לעץ, ויורד אל הנחל.
מלמטה, אני רואה אותה, שעונה בגבה על הגזע המפותל, רגליה אזוקות אליו, ידיה מחוברות זו לזו, שקטה.
הרוח מלטפת אותה והיא מתמכרת לתחושה הזו, עוצמת עיניים ונחה.
אני רוחץ במים הקרים,
ולאחר זמן מה עולה חזרה אל הכלבה הגזעית שלי, מתיר את קשריה, ומניח לה לצנוח לצידי.
אני מסיר את כסוי העיניים ונותן לה לחוות את האור האחרון שעוד רואים בין צמרות העצים, היא מתבוננת בהם כתינוקת שמגלה את העולם בפעם הראשונה.
גופה רפוי, וידה מלטפת את אשכי.
כשאנחנו חוזרים לרכב, היער כבר חשוך.
לפני שאנחנו נכנסים, היא עוצרת ומבקשת רשות לשוב שוב אל היער לרגע קט.
אני מאשר, והיא נכנסת בין העצים.
לאחר שתי דקות היא שבה לרכב.
היא מחייכת אלי חיוך פראי מפוייס, ואומרת ״כמה נהדר היה להיות עירומה ביער, רציתי להיות כך עוד רגע קטן אחד״.
אני נושק לשתי עיניה, ופוקד עליה לרדת לי.
״תודה, מאסטר״ היא עונה כשפיה מלא.
