כבר בנסיעה אני מרגישה את השינוי,
היום יום מתנדף דרך אזני ועיני, דרך כל נקבוביות הגוף, ומתחתיו נשארת רק אני. עירומה ונושמת.
היום הפתעה, הוא אמר.
הפתעה...
כשאני מגיעה למגרש החנייה הזמן כמו עצר מלכת. הקפאתי את העולם שבחוץ, ועכשיו זמן משחק.
אני יוצאת מהרכב ונכנסת לשלו.
במושב האחורי יושבת מישהי שקטה.
אני נשענת אחורה והוא שולח יד לוודא.
״כן, זכרתי מאסטר״ אני אומרת תוך שהוא מעביר ידו על שדיי נטולי החזייה, מלטף וממשש אותם.
אני מתאפקת שלא להתמסר לרגע. עוד לא. אנחנו עוד בציבור...
***
היא נכנסת לרכב. אני רואה רק את הגב שלה.
כשהיא נשענת אחורה השיער שלה מפיץ ריח טוב ואני מחייכת מבפנים. קצת מתרגשת. בעיקר תוהה מה אני עושה כאן בכלל.
כן, נכון, זה נשמע מעניין ומרגש, אבל...
את כבר כאן, אני אומרת לעצמי, צפי ותהני.
הוא מתחיל לסוע בין הבתים.
סמטה ועוד סמטה,
העיר הזו אינה גדולה, אבל נדמה כאילו לא נגמרת.
הוא עוצר בחניית בניין גדול ויוצא.
היא יוצאת אחריו.
לרגע אני עוד משתהה במושב הרכב,
אבל לבסוף פותחת את הדלת ויוצאת גם כן.
***
הן יפות.
שתיהן.
כל אחת בסגנון שלה, בצורה שלה.
אחת פראית,
אחת אלגנטית.
אני פותח את הדלת ונכנס.
מרוצה לגלות ששתיהן בעקבותיי, אף אחת לא התחרטה.
לפחות זו שיכולה להתחרט....
אני מסתובב אליה ומורה לה לפשוט את הבגדים.
בנתיים מוצא מקום ישיבה נח לשניה.
״משחקים״ אני מודיע,
מכסה את עיניה ומוריד אותה על הברכיים.
***
המכנסיים שלי ירדו,
גם החולצה.
חשבתי שיהיה לי מוזר, או קשה בנוכחות מישהי זרה,
אבל אני לא חושבת על כלום.
רק מרגישה את ידו של מאסטר, את הזין שלו בפה שלי, את ירכיו על הלחי שלי...
אין כאן דבר יוצא דופן.
הוא קושר את ידיי מאחורי הגב, ומתיישב בשנית.
אני מחזירה את הזין שלו לפה, וממשיכה.
***
אנחנו יושבים ומדברים, מקשקשים על הא ועל דא כמו בכל שיחת חולין,
רק שהפעם הוא ערום ומישהי מוצצת לו.
מדי פעם, אני תופסת באיזו סיטואציה סוריאליסטית אני יושבת, וקצת נושמת עמוק.
זה הזוי.
וזה עושה לי נעים.
וזה הזוי שזה עושה לי נעים.
״לא מעייף אותה? להיות קשורה ככה כל כך הרבה זמן?״ אני שואלת.
הוא מחייך חיוך שבע רצון ולוחש לי ״זה לא משנה אם זה מעייף אותה. היא שם עד שאומר לה אחרת״.
אני רואה אותה מתאמצת.
ערימת השיער שעל ראשה נעה במרץ, ואני לא יודעת אם אני יותר מרחמת עליה, או יותר מתרגשת ממנה...
״אני יכולה להרים לה את השיער לאחור?״
***
אני מרשה.
היא קמה וניגשת אל ערימת השיער המתנוענעת. בעדינות אוספת את השערות אל כפותיה, ומחזיקה בהן.
יש לה ידיים דקות ועדינות שמשתלבות יופי בתוך השיער של חיית הפרא שלי...
לאט אני רואה איך יד אחת עוזבת את השיער, ושולחת ליטופים קלים אל הגב הכפוף תחתיי.
היא מביטה בי, ואני מסמן לה שהיא יכולה להמשיך...
***
הגוף מכווץ כולו,
השרירים עובדים חזק.
אני הרי לא קטנטונת והעומס עליהם בפוזיציה הזו לא מועט.
אני יונקת ומלקקת, מהדקת ומשחררת ומקשיבה לאנחותיו של מאסטר.
פתאום השיער שלי מורם מעל פני, והשערה המרגיזה שנדבקה לי לשפתיים מוסטת.
תוך כדי תנועה אני מרגישה זרם דק של רוך מטייל לי על הגב. ֿעוד ריכוז של רגע קטן ואני מבינה שאלו אצבעותיה המלטפות.
אני רוצה לומר לה תודה, אך הפה שלי עסוק במשהו אחר.
***
אני לא מאמינה שאני כאן. שאני חלק מזה. מה אני עושה כאן בכלל?
אבל גם לא יכולה ללכת. אני רוצה לדעת מה עוד יקרה כאן היום.
שככה יהיה לי טוב...
***
אני מניח יד על כתפה ומורה לה להתרומם לאט לעמידה.
היא מתקרבת לאט לאט אלי, מגששת בחדר, עיניה עדיין מכוסות.
אני כורך את החבל סביב הכפות הקשורות ומחבר אותו לוו בתקרה.
היא מתכופפת מהזוית המכאיבה בדיוק אל המיקום והזוית אותם חיפשתי.
אני אוחז בחבלים הכורכים אותה, וחודר אליה בכח.
גניחות קטנות,
אחר כך גניחות חזקות יותר,
ולבסוף השאגות שלה, שאני כל כך אוהב...
אנחנו שם.
***
אני מרגישה אותו בתוכי, פועם ומטלטל,
לא שולטת בצעקות,
לא שולטת ברעד,
לא שולטת בשום שריר,
נתונה לגמרי לכוונון העדין שלו.
לאן שיזיז אותי - לשם אנוע.
התחושות מתעצמות, ואני שומעת את הגניחות שלי יוצאות מעצמן... לא מפסיקות.
״יש כאן מישהי״, אני אומרת לעצמי ״ששששש״...
אבל זה לא עוזר.
אני לא במקום של איפוק,
לא ביכולת לחשוב בצלילות.
מוטלת באוויר,
צורחת בעונג...
***
הוא יוצא ממנה.
מחבק אותה ומתיר את כבליה.
מחייך אלי ומסמן לי להתקרב.
הוא מחבק אותה מאחור
ומזמין אותי לחיבוק איתם.
זה נראה לי קצת משונה,
אבל אני לא באמת רוצה לסרב.
מתקרבת.
אנחנו עומדים כך, רגע ארוך,
מחובקים.
״תודה לך״ אני שומעת אותה לוחשת לי ומחבקת אותם חזק עוד יותר.