החושך היה טוב אליה.
עוטף מסביב את הכל.
משקיט את הרעש, מבליט את היופי, מוסר לה את השקט המושלם, הגדול.
כשהתיישבה עירומה במושב האחורי, היא ידעה מה עומד לקרות.
הלא כבר רמז לה.
כשהלביש את כסוי העיניים עליה, ידעה שמייד יטפל בידיה ורגליה.
ואכן, כל אחת מהן הוצמדה לפינה אחרת של המושב וחבל דק נכרך וכפת אותה חזק. הידיים למושב האחורי, הרגליים אל הקדמיים.
עירומה, מפושקת ונטולת ראייה היא שכבה שם בשקט בעוד הוא מסדר ומטפל בה, כפסל המעצב את הסידורים האחרונים לפני הצגת היצירה. פה חבל שהשתחרר ויש לחזק, שם זוית של ישבן.
מוכן.
הוא התיישב במושב הנהג, והיא שמעה את המנוע מתעורר.
דרך העפר היתה רעועה והיא הרגישה את עצמה מטלטלת במושב. מדי פעם הישבן החליק לזוית לא נוחה, והיא נתלתה לרגע על חבליה לסדרו.
ככל שהתמשכה הדרך והקפיצות התגברו הרגישה איך הגוף הופך רפוי, והיא נתנה לטלטלות לשאת אותה ולעצב את צורתה.
מדי פעם הרגישה את ידו מלטפת את ערוותה, בודקת את מצב הרטיבות.
מחייכת במבוכה תחת לכיסוי הפנים היא שמחה על שהוא יודע כמה זה מרגש אותה.
לאחר זמן מה עצר את הרכב,
ניגש אליה התיר אותה מכבליה, והוביל אותה במורד מדרגות עץ רעועות אל שולחן אבן.
״עלי עליו, עימדי על ארבע״.
היא גחנה מעל השולחן, ובעודה מטפסת עליו בברכיה חשבה על אסלן, אריה בעל רעמה מפוארת כתלתליה העולה על שולחן האבן בדרכו להיות קורבן בידי המכשפה הלבנה.
״כמה יפה לי לראותך כך״ שמעה אותו.
הגאווה הקשיתה את גבה, והרימה את ישבנה, מוכנה ושמחה לקראתו.
כף ידו לא איחרה לנחות בצליפה על לחי הישבן השמאלית.
היא קפצה מהפתעה, ומהתרגשות. וחיכתה לצליפה נוספת, אך זו לא באה.
במקומה בא הוא, אדונה, לתוכה, במהירות.
נכנס אליה בחזקה כפי שאהב תמיד. כפי שאהבה גם היא.
ממילא היתה רטובה כבר לגמרי, לא היה עוד צורך בסיכוך פתחיה.
כלביאה על מזבח נהמה בעודו בוטש בה. עוד ועוד, עד ששאגות אדירות יצאו מפיה.
החושך מסביב הדהד את צעקותיה, וצליליהן נעו סביבן במעגל.
החדירה שלו, שהגיעה עד למקומות העמוקים ביותר בכוס שלה ובנפשה, הפעילה אותן, שאגה אחר שאגה, עד שעלו לגבהים מעליהן.
ההדהוד הפך לקול מתגלגל וחוזר מכל עבריהם, עד שהבחינה כי לא קולה הוא זה שחוזר אליה ביללה מן הגבעות המיוערות...
״גם התנים אוהבים לשמוע אותך כך״ אמר לה.
וכך היא ייללה עם התנים עד שיצא ממנה והותיר אותה עומדת על ארבע להמתין לו.
הקור חדר לעצמותיה, אבל הרעד שאחז בגופה לא נבע מן הקור.
כשחזר הורה לה לשכב על בטנה.
כשהחדיר אצבע אחת אל תוך הפתח הרטוב היא הבינה בדיוק לאן הוא חותר.
אחריה נכנסה אצבע שניה,
ולאט לאט שאר האצבעות.
״את יודעת מה יש בתוכך עכשיו, נכון?״
היא הנהנה בראשה בידיעה מוחלטת.
הרפתה את גופה ובלעה כמה שיכלה את האגרוף הקפוץ שבתוכה.
כשנעו יחד, אגרוף, זרוע, כוס ובטן הרגישה שוב כאותה לביאה על מזבח, פקחה את עיניה תחת לכיסוי העיניים ונדמה לה שהיא רואה לפידים בוערים סביב המתחם המקודש שלהם, ושומעת קולות של תופים הולמים בקצב הטקס.
היו אלה נשימותיהם שהלמו בה כך.
נושמים יחד.
נעים יחד.
צמודים צמודים.
כשהחמימות התחילה לעלות מבין חלציה אל עבר הגב, הבטן והחזה... בואכה הראש היא שאלה בשארית כוחותיה ״מותר לי לגמור, מאסטר? מותר לי לגמור?״
כשנחה בין זרועותיו,
שככו התופים בראשה,
כבו הלפידים בעיניה,
ותם טקס חניכתה לשפחתו.
בין זרועותיו היא הרגישה יותר שלו מאי פעם.
