לפני 16 שנים. 22 באוגוסט 2008 בשעה 12:06
אחרי הרבה זמן שהם לא התראו-הוא התקשר, "הלו" היא ענתה חצי מתגעגעת חצי קרירה רחוקה. "חשבתי על עונשים בשבילך-הגיע הזמן ליישם אותם" "כן-בשנת 2010 כשתתפנה אדון עסוק בנתיים דיברת יותר מאשר שעשית" ענתה מתגרה. "יש לך רבע שעה עד שאני מגיע ואז נראה כמה אני מדבר" "מישהו אמר..." היא רצתה להמשיך את המשפט- רצתה לומר לו שהוא לא מוזמן, שהיא כועסת, שהיא פגועה,רצתה לשמוע שהוא לא שכח אותה. אבל היה מאוחר מידי- הוא כבר ניתק... היא מילאה לעצמה אמבטיה הדליקה כמה נרות שאורם ילטף אותה בבדידותה ולא השאירה את הדלת פתוחה-יודעת שאין לו מפתח ובכך הביעה מחאה אילמת על מצב היחסים ביניהם. אחרי רבע שעה בדיוק כמובטח- צלצל הפעמון.
היא שמה חלוק וניגשה לפתוח את הדלת. הוא הרים את ידו וסטר לה עד עכשיו היא בטוחה שכל הבניין שמע את ההד "ככה את מקבלת את פני אדונך? בדלת נעולה?" היא הסתכלה עליו בעיניים כועסות, מאוכזבות, חשבה שירגיע קצת לפני שישימו הכל מאחור כדי שהיא תרגיש שוב בטוחה בזרועותיו.. לא אמרה לו מילה אבל הוא יודעת-קורא אותה, רואה את הסערת רגשות שעוברת לה בפנים, מרגיש את השאלות וחש את החששות...
הוא נשק לה ברוך כמו אומר-זה עדיין אני- ואני אוהב! יודע שזה כל מה שהיא זקוקה לו ממנו.
"הפעם את תכירי אותי אישה, תדעי שאני שלך אבל הרבה לפני-את שייכת לי!" היא שנאה והתמכרה עם הזמן למילותיו,יודע בדיוק מה לומר ואיפה לפגוע. היא שתמיד התגאתה- הולכת עם כולם ולא של אף אחד! הוא תפס אותה בשיערה הרטוב והוביל אותה לחדר שינה.. אף פעם לא היתה לה מילת ביטחון, היא אף פעם לא חשה צורך לבחור אחת, הוא תמיד היה כ"כ רחוק מגבולותיה כאילו בכוונה. "תבחרי לך מילת ביטחון-היום תצטרכי אותה, היום אני קודם אדונך ורק אח"כ אהובך". היא לא הכירה את המשחק לפניו-והוא ידע זאת, לכן תמיד הוביל אותה לאט-כמו מחזיק לה את היד... והיא העריצה אותו על כך.. אבל תמיד רצתה עוד ולא העיזה לומר... אותה החיים חינכו אחרת והרגלים-כ"כ קשה לשנות.
הוא קשר אותה על 4 כאשר שיערה עטוף בחבל וראשה לאחור, כן הוא ידע כשיגיע הרגע-היא תנסה לרכך אותו, תנסה באהבתה להפוך את היוצרות והיום הבטיח לעצמו היא תדע, היא תדע את מקומה במיטתו, היא תדע את סיפוקה תחתיו, היא תדע כאב, היא תערוג למגע מלטף, לחיבוק...
הוא הוציא את הכיסוי עיניים שקנה במיוחד עבורה- יודע שקשה לה ללכת לעולם שלה, לארץ החלומות שלה כמו שהיא קוראת לזה וקשר את עיניה. "תודה אדוני" אמרה כמו יודעת-היום הוא שונה והיא לא תוכל לשחק בו, היא החליטה שם באותו רגע-להתמסר כולה לרצונו, להסיר את המעט שנותר ולהיות שפחתו.
היא לא ציפתה להצלפה שהיא קיבלה בתמורה, לראשונה הוא לא עצר את עצמו איתה וגופה רעד מכאב, "אל תצפי לעוד מחוות התחשבות היום כלבה-כי זו היחידה שתדעי". הוא הצליף בה כך מה שנידמה בעיניי רוחה כשעות והיא לראשונה הגיעה לאותו מקום שרק שמעה עליו, שרק קראה עליו, המקום בו אף אחד ושום דבר לא קיים, רק תחושת הכאב עוטפת בחום, לפתע כמו נקרעה מעולמה, הוא הכניס את איברו לפיה, היא נחנקה, כמעט מקיאה, מנסה לזוז, מנסה לברוח אבל הוא אדונה-יודעת, גופה לא שלה והוא שיחליט מה רצונו איתה.
הוא לא דיבר איתה בקושי בזמן שהתנה עימה אהבים- למרות הכאב שבחדירה הכפולה שהיא לא רגילה אליו היא הרגישה שהוא מתנה עימה אהבים.. מידי פעם זרק לה השפלה נוספת...
יודע שהיא אוהבת את זה, היא המשיכה להרטיב והוא-המשיך להכאיב, היא הרגישה שהוא קורע אותה מבפנים...
דמעות חמות מילאו את המטפחת והחלו דולגות על לחייה.. והוא התגרה בה-רוצה לומר דיי? רוצה לומר חוזה?
והיא-עקשנית, הוא ידע בדיוק היכן ללחוץ, הרי כל חייה לא היה דבר ששבר אותה והוא מבקש ממנה להודות שהוא כן!
הוא שיחרר אותה, הפך אותה על גבה שצרב מכאב ושוב קשר אותה עם רגליים למעלה הוא ידע- היא שונאת את התנוחה הזאת, מרגישה מודעת לעצמה, חשופה...
הוא יצא מהחדר היא ידעה, תמיד יכלה להריח מתי הוא קרב, יש לו ריח מיוחד-שקורא אליה למרחוק. אחרי כמה שניות הוא חזר היא הרגישה את הגאג בפיה ולרגע נבהלה...
הוא הניח את הפותחן בירה בידה, זה שהביאה מסן פיטרסבורג-עם הפעמון. "כשתישברי- כלבה צלצלי בפעמון" הוא דחף לישבנה את הפלאג והחל מצליף בה, והיא בכתה אוהו כמה שהיא בכתה, אך עם כל דמעה שיצאה ממנה היא חשה אותה שוטפת ממנה את האכזבה, הכאב, כן-היא אהבה לבכות והוא ידע. אותו לילה הוא גרם לה לבכות כמו שלא בכתה בכל חייה.
כשהוא חש שהיא התעייפה-הגיעה לסף שבירה וכן מסתבר שהוא יודע מתי בדיוק הוא שיחרר אותה, ליטף אותה, החדיר את הזין שלו לכוס שלה לראשונה אחרי כמעט חודש שלא היו ביחד
ואז יצא, הוא ידע מה היא רוצה-הרי היא כתבה לו והוא ריצה אותה. הוא חדר לישבנה והניח את הוויברטור הקטן על הדגדגן שלה. בערך אחרי כמה דקות היא גמרה והוא אז ידע-היא קשורה אליו-קשורה לנצח ועוד יום...
