לאחר שנה סוערת, סוגרת, מהתלת ומשנה חיים - הפרופורציות אולי השתנו. למי יותר. למי פחות. בהיותנו אבק ברוח מול כוחות הטבע, וירוסים אדישים ומוטציות חושפות שיניים, המאווים האישיים, מרתקים ככל שיהיו, אולי מפנים מקום לחלומות צנועים יותר. כל אחד ודאי מייחל למקום משלו. כל אחת ואחד כפי תשוקתם. למעלה. למטה. בכליאה משחררת, בכפיתה מחבקת, באחיזה איתנה. אבל המקום הצטמצם. פחות רעש וצלצולים, פחות לתפוס את מקומו של אלוהים, פחות לדעת. יותר ללמוד. יותר לשאול. להיות קשוב. בלי לוותר על היצר. היצר - טוב שהוא שם - כי בלעדיו - מה נותר? בימים אלה של חוסר וודאות מספיק מרתף קטן - לכלוא בו תשוקות כמוסות, לממש תאוות, ובהיעדר מרתף - גם מיטה. או קיר - עליו ניתן לעקוד, עליו ניתן להסמך בזמנים של צלילה. גם כסא ייספק. מקום לשבת עליו. לנוח. להרגע. להיות חפץ. גם כסא פשוט הוא בית.
שהיה.
