כל תצלום שעולה באלבומה המפואר, מחיה מחדש את הימים, החודשים, השנים. כל תצלום הוא עדות נישאת לחוויות נצח. כל מקום, סתמי ככל שיהיה, היה עבורנו גלגל ענק שהניף והנחית וסבב והפך את כל חושינו. כאילו לראשונה. כל שהות ארוכה בצינוק העינויים הייתה עבורנו חופשת סוויטה. החיבוק הענק. החיוך, הלקיחה, ההשלכה, הרעד, הקיבוע, היזע, הטלטלה, השריקות על גופה, הנוזלים, העיניים הקרועות, החדירה האינסופית, תוך כדי היותה מרותקת בכל רמ"ח, האנקות הקורעות מתמהיל של כאב ורעב ותשוקה. השקט. העיטוף. הארוחות שהופיעו יש מאין והוגשו בתא הכאב. כל אלה תועדו בעיניים אוהבות ונפעמות. ומדי פעם - הבלחה אל המסך.
היום היא אמרה לי - מה הקשר בין החתימה הצפויה, הפונט הסתמי, ובין חגיגת החושים שהונצחה, שכל פעם הייתה קדושה וחד פעמית?
צודקת - אמרתי. קדושה וסתמיות לא הולכים באותו הנתיב. שיניתי. עדכנתי אם כך, לחתימה תואמת את הדינמיקה, התנופה, הריגוש שהיה.
תודה על עיניך דקות ההבחנה. את תמיד כל כך נכונה. כמעט תמיד.
