פעימה של סקרנות

מלחך האיש שלא שלי, את עורו, את עורי. את נשמתי.
מרטיב שפתיים בלשון ביישנית ומפסק אותן, את מופת תשוקתו, תשוקתי, בהתרסה מצליפה: היה לך, ועכשיו שלי.
נותן רק מה שאפשר, לא דורש כלום. חוץ מאת זכותו, שאינה זכותי. כמו פרס על מפעל חיים שתקבל רק אם מישהו יזכור להמליץ עליך. והמלצה שכזאת ברזומה היא קריירה שלמה.
מלחך אותי. לאיטו. מותח את הזמן עד למרומי מגדלי עזריאלי. וגם אז, יקח אותי למעלה ויראה לי את האנשים הקטנים וישלח אותי אליהם בחזרה.

מלחך האיש שלא שלי, את עורו, את עורי. את נשמתי.
מקלף וחושף, משאיר אותי עירומה ורופסת למולו, רק כדי שיוכל לא לעשות מזה סיפור. כי גם כשהוא עושה דברים בשבילו, הם בסופו של דבר בשבילי. כי הוא מלחך.

ואני מתערפלת, מתלהטת, רוגשת וסוערת. אני אל מול ליחוחיו המריחים. מתוק. מי יודע מהיכן. ובתמורה הוא מצליף, הוא יצליף בי גם על זה. גם על דברים אחרים. גם סתם ככה כי הוא אוהב לראות אותי מוצלפת.

לעיתים נדירות יתן לי מילה, לאישה שבי. רמז דק על עושר קיומי. וגם זה ישאר בספק. ועל תנאי. ועד שאמאס. עד שילחך אותי עד ללשד עצמותיי.

מלחך האיש שלא שלי, את עורו, את עורי. את נשמתי.
יודע איך לפרוט על המיתרים הכי חבויים שלי.
וללחך...