התדע יקירי קורותיה של זאת
שמצאה את עצמה פתאום בלי לילות?
קרב אלי, ואלחש לך רז
על אחת שמצאה אוצר שנגנז,
ואיבדה בתמורה משהו אחר
ועכשיו מתחבטת – מה שווה יותר.
אישה ותשוקתה חיו בשלווה בעיר,
להוטה וחמה היא, תמיד, למכביר.
בימים יצאה לצוד, פיתיון פה, מלכודת שם,
בלילות את תשוקתה הרוותה עם איש, הלך – אדם.
ובוקר אחד, בסוף קיץ לוהט ולחוץ
מצלצל הטלפון וקול מן הצד השני מזמין אותה לקיבוץ.
שם הדשא ירוק והחיים הם לאט
שם ה'יש' הוא גדול והצורך – מועט
שם אנשים מחייכים ואומרים בוקר טוב
שם ילדים משחקים בשבילי אבן ולא באמצע הרחוב,
האוויר שם צלול והמים זכים
שם אפשר עוד לשמוע בלילות צרצרים.
והפיתוי לה גדול, הן מה עוד נחוץ?
קצת אדמה, חתיכת שמיים וגברים של קיבוץ..
כן היא זוכרת אותם, מלוחים, גבוהי קומה,
מדברים על צדק וחסד ועל מצב האומה,
רחבים ויפים, השמש צורבת עורם,
בלילות על הדשא הם יושבים נינוחים ושרים את אשר על ליבם.
וכך ארזה מזוודה ושמה על כתף תרמיל,
ויצאה אל הדרך בצעד קליל.
מחשבותיה רכות, על פניה חיוך
היא הולכת עכשיו לעסוק בחינוך
כן יש לה הכל, כלום לא נחוץ,
אישה להוטה, חמה, עוברת מהעיר לקיבוץ
הימים שם חולפים וכולה עשייה
היא שוקדת על חניכיה – אך בתוכה מהומה
כי נכון, הגברים אכן טעימים עד מאוד
אך אסור לה לגעת, אסור לה למעוד
היא דמות ומופת, היא מדריכת נעורים
וחיים פרטיים הופכים אסורים..
כי במקום בו הדשא ירוק, והחיים הם לאט -
כולם יודעים הכל על כולם, כמעט
ימיה ולילותיה מלאים בהם, בטעימים המלוחים
הם יפים, שוקקים – ולא נגישים...
היא לומדת ללכת, אך רוצה כבר לרוץ
אישה להוטה, חמה, פוסעת בשביליי הקיבוץ.
אז יש לה הכל, כלום לא נחוץ
אישה להוטה, חמה, שלא יכולה לממש תשוקתה בקיבוץ..
התדע יקירי קורותיה של זאת
שמצאה את עצמה פתאום בלי לילות?
קרב אלי, ואלחש לך רז
על אחת שמצאה אוצר שנגנז,
ואיבדה בתמורה משהו אחר
ועכשיו מתחבטת – מה שווה יותר.
לפני 18 שנים. 22 באוקטובר 2006 בשעה 0:11