פעימה של סקרנות

פעם כשהייתי רואה את הכותרת הזאת, ומתחתיה רשימה, חלקה מוזהבת, חלקה אפורה, הייתה לי הרגשה של צפוץ. כמה אנשים כבר אפשר להכניס לכלוב אחד מבלי שהם יתחילו לדרוך אחד על השני? אחד על השנייה? אחת על השניה? אפילו אם זה לא בכוונה.

כלבות וקורסות, יתנגשו מן הכרח.
טוסיקים קטנים וגדולים יתרוממו ויפיצו את ריח הייחום. אין מנוס.
אדונים וסאבים ישתינו מסביב בקשת גדולה כדי לסמן את שטחם. מתבקש.
לאפסים ועלובים שינסו תמיד להשפיל אותך לא עומד בכלל מספיק בשביל להשתין בקשת. טבעי.

אז מה חדש?
מה מטריד את שלוותך ופרטיותך פתאום?
מי כל כך חשוב ומשמעותי שביכולתו לקטוע את אוננות המילים שלך?
הרי טענת שזה שלך ושלך בלבד. ככה אתה מוותר על דברים שהם שלך בלבד?

עכשיו כשאני צועקת, ההד והאקו מחרישי אוזניים.
פתאום כבר לא צפוץ בכלוב. ריק פה ונטוש.

כל מי שקרא אותך אי פעם יחוש את זה. כל מי שנגעת בו ימשיך להרגיש אותך כמו זיפים שמתחכחים על ירכיים חשופות ולחיים בוערות גם ימים אחרי.

כי הרי מה אין במילים, אם לא שתיקה.
ועכשיו אתה בוחר לשתוק.
ואני בשם כל הנגועים בוחרת לצעוק.
וכל נגוע שיחוש בחסרונך מוזמן לצעוק איתי.
ואפילו, שמי כמוך יודע, אני האחרונה שיש לה זכות לצעוק. כי לי אבדת הכי מעט.

הבאת אותי לפה והשארת אותי. אתה שלימדת אותי שגם אם אתה מתבונן מבחוץ אל בין הסורגים, הדלת תמיד פתוחה. מבית אפשר לצאת ולהכנס כרצונך.

אחד אלוהינו. ואחריי.... המבול.