פעימה של סקרנות

אל תלחמי עלי.
לא אלחם. אם אתה חושב שאתה לא שווה את זה, מי אני שאחשוב שכן.
אז לא אלחם עליך, אלחם איתך.

הנה לך, יקירי, לחימה:
יש לנו לוח. מוגדר. עם גבולות ברורים ולא ניתנים לפשרות, מחולק למשבצות בשני צבעים שתוחמות את צעדינו, שמאפשרות התנגשות רגעית שבסופה כלי אחד נאבד אבל המשחק ממשיך.
יש לנו חוקים. ברורים. עם אפשרות לתמרן בתוכם ולבנות אסטרטגיה, כדי שלא נוותר על מרכיב ההפתעה והחידוש. כדי שתוכל כל פעם מחדש להשאיר אותי חסרת נשימה. פועמת. כדי שאוכל כל פעם מחדש להפתיע אותך, גם אותי.
יש לנו כלים, שיודעים בדיוק איך מותר להם לזוז, ועד היכן, ומתי. לכל אחד מהם גבול היכולת שלו, וביחד הם צבא של מתאבדים, הם יעשו הכל, יקריבו את עצמם בשמחה וללא היסוס למען המטרה.
יעשו הכל? (יודעת כמה קשה לך המילה הזאת..ולכן, אפרש) כל מה שהמוח מאחוריהם יגיד להם והוא במסגרת החוקים.
ואנחנו ננסה ללכוד את המלך. להביא אותו למצב שלא יהיה לו לאן לפנות בלי להיות מאוים, נחשוף שיניים ונזכה במבט נוקב אחד את השנייה, השנייה את האחד, אל מול חוסר האונים של המלך, אל מול יכולותיה של המלכה לרוץ לאורך הלוח ולהציל אותו ברגע האחרון...

הנה לך, יקירי, לחימה לטעמך. אסטרטגיה של לחימה, ללא מרכיב המזל. רק שני מוחות מתנגשים, שתי נפשות סוערות מוציאות לשון מתרכזת (אני) ומלחכות בשר מתוק (אתה) אל מול מהלכי היריב.

הנה לך, יקירי, לחימה ללא סכנה.

ד4. תורך.

נ.ב
מה ההבדל בכלל? אותו משחק. שם אחר...