והיד רושמת

יש לי שוט ששוכב אצלי בארון ואני אוהבת להשתמש בו לפעמים. אני אוהבת ללטף איתו את כל הגוף שלך, הצוואר, הבטן, הירכיים, הזין, הגב והתחת; אני אוהבת לדגדג איתו את בתי השחי ואת המותן שלך; ואני אוהבת להכאיב איתו לישבן שלך כשאתה על ארבע, זוקף אותו בשבילי, רוצה את המגע, רוצה אותו כל כך, רוצה לשמוע אותי הולכת מסביבך ואז נעצרת מאחוריך. דממה בחדר בזמן שאני מותחת את השוט, הדממה נשברת לרגע ביחד עם המגע הרגעי של הכאב. כאב שמתחלף בחום, שמתחלף באנחות של עונג. ושוב, רחש, דממה, צליפה, תזוזה, אנחה. שוב רחש, דממה, צליפה, אנחה. ושוב דממה צליפה, אנחה ושוב צליפה ועוד צליפה ועוד צליפה. פרקי הזמן בין הצלפה להצלפה הולכים ומתקצרים, ויש רק תחושה מתמשכת של כאב ענוג. אדרנלין זורם בגוף, המוח מפסיק לרשום את הכאב, ועכשיו ההצלפות המתמשכות, הבלתי פוסקות, כבר לא כואבות, ונותר רק להרגיש איך המוח נכבה והדם זורם בכל הגוף. אתה מתחיל לצוף בתוך עונג משחרר. שנינו צפים בתוך השחרור, אתה למטה אבל מרחף באויר, אני למעלה אבל יציבה על הקרקע. שומרת עלינו.