דוב(ר) ההרמון

זה לדעת שזכיתי לאהוב, אותה.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=73342&postid=1041569#comments

ליבבתני, גבירתי. 

מעטים יודעים שחרף השם בעל הניחוח האיטלקי, הגינונים הפלמים והמבטא הנורדי, אני לא בדיוק אירופאי קר רוח. :-) 
רוצה להגיד אוכל יותר חריימה מהרינג, מאלו שעליהם נוהגים להגיד "קהל חם".

כמו בסצנה מאילוף הסוררת, או אישה יפה, בה מנסים להכניס קצת קלאס בשלוכית המונית, הרצון והצורך שלי לצרוח את אהבתי והערצתי (המוצדקת לדעתי) לגבירתי, פוגש את הקלאס שלה ולא פחות את איך שזה "עובר מסך".
אני לא אישה, בטח לא יפה ואפילו לא סוררת במיוחד.
אבל אני מבין שאני חייב ללמוד להוריד ווליום.
לדבר חלש יותר.

וזה קשה לי, מאוד.
אבל  אפילו יותר מאשר אני שלוך המוני אני הישגי, דבק במטרה ותחרותי.

מעטים הדברים שממלאים אותי, כמו הרגעים המתוקים בהם גבירתי מאפשרת לי להעניק לה.

מסקנה: אני אגואיסט נקלה 😄 .

האמת היא כמו כף יד ענוגה.
היא יכולה ללטף ולעשות נעים, אבל גם לתת סטירה הגונה. 
לא תמיד כשאתה מוכן לה. 
(שלא לדבר על האפשרות לקבל אגרוף.) 
היא יכולה להיות כואבת, האמת. 
שורפת מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. 
אפשר לחוש מושפל ולהתחבק עם התחושה הזו. 
לשים במרכז את העלבון. 
ואפשר ללמוד ממנה. 
לקבל אותה בהכנעה
ולהשתפר באמת. 

מהרבה בחינות, אני רכז ענבים שנסחט לתוך בקבוק ונסגר עם פקק. 
רכז שאם יזכה לטיפול הנכון עוד יהיה יין. אולי אפילו יין טוב. 
בשביל להפוך ליין, הרכז צריך שבזמן הנכון הבקבוק יפתח מעט והתסס יצא. 
בתלות בזן הענבים, אם התהליך יעשה בזמן המדוייק היין יהיה טוב מאו. 
אם הפקק לא יפתח בכלל, התסס יצטבר ובקבוק הרכז יהפוך לפצצה אמיתית שתעיף דלתות ותפגע בסביבה. 
מצד שני, אם ישאר פתוח או לא יסגר כהלכה בשאר הזמן- התסס יצא והרכז יתקלקל ויין לא יהיה פה. 

גבירתי היא היד שמחזיקה את הפקק. 

אין יותר חשוף ופגיע מלהיות נשלט. 
במיוחד אמורים הדברים כאשר הנשלט "חי" מלתת ולרצות.
הריצוי וההענקה הם התסס שלי. 
אתה פותח את סגור לבך, אתה אומר את הדברים הכי כמוסים ופגיעים שלך. 
את כל מה שאף אחד לא שמע, מלבד השולטת שלך. 
אתה רוצה לתת לה את כל כולך ואת מה שאין לך ואתה נמצא לטוב ולרע בידיה.
כאשר, כמו יננית מצויינת, היא יודעת לשמר את התסס במצב האופטימלי, 
הנשלט חש תחושה נדירה ושונה של אסירות תודה . 

תודה לאל, הפקק שלי נמצא בידיה הנפלאות של גבירתי. 
אני יודע שהיא לא תנצל לרעה את מעמדה וכוחה וביחוד לא את תשוקותי לתת. 
היא תסגור את הפקק כהלכה ולא תתן לתסס לצאת לפני הזמן המדוייק. 
אני גם יודע שכל זמן שאני שלה, אני לא אתפוצץ. 

כולנו בני אדם, נתקלנו בבני אדם, חלקם נושאים משרות או פוזיציות. 
רובם יטעו להאמין שהם זו הפוזציה. 
חלקם ינצלו את כוחה של הפוזיציה גם אם הדבר בעייתי. 
להלן שחיתות. 
נדיר שמישהו לא ישתכר מכוחה של הפוזיציה, לא ינצל אותה או יהפוך ערל לרגשות הכפופים למרותו, אלא ישתמש בכח הנובע מהפוזיציה על מנת לשפר אותם ולעשות טוב. 
זו אחת הסיבות שאני כה נפעם מגבירתי, כה מפאר ומהלל אותה. 
אני בידיים מצויינות, של גבירה חכמה וטובת לב. 
יום אחד עוד אהיה יין טוב. 

באחד מהבקרים האחרונים, גבירתנו ביקשה מאיתנו לברר עלות  של דבר מה.
היצר התחרותי שלי הפעיל חבר שעוסק בתחום, רציתי מאוד למצוא עבורה, אודה ולא אבוש, רציתי גם להיות זה שמצא.

כמה דקות מאוחר יותר, אנטי שולח אלי הודעה "מצאתי, אתה רוצה שנקנה את זה ביחד?"
"בטח", עניתי אם רק היא תסכים.
כי גבירתי, יש לדעת לא מוכנה שנקנה לה מתנות, ברוב הזמן.
אחרי מספר דקות כשאנטי חזר עם תשובה חיובית צעקתי בשקט "יש" , בכל זאת היו לידי אנשים בבנק:-)  

בתוך הסיפור הקטן הזה, נמצאת ליבת סוד הקסם של ההרמון.
למען האמת, למי שאינו מכיר את ההרמון הזה, המילה הרמון אולי עושה קונוטציות של גואל רצון.
יש שיחשבו על מופקרות,הפקרות מינית, ניצול ועוד.
באופן טבעי, כאשר ניתנה לי ההזדמנות לבקש להיות רכושה של גבירתי, חששתי. 

להיות עוד גבר, זה לא משהו שפינטזתי עליו, די להפך.

היה ברור לי גם שאני הולך להתחרות על מנת להיות מס 1, אולי גם לגרום למסכן להתייאש וללכת.
טוב, אני גבר, אני תחרותי ואני אדיוט.
טעיתי במערכת ההפעלה, לגמרי.
זר לא יבין זאת.

2 גברים נאים*, שריריים*, משכילים ומצליחים, מתחרים ומשתפים פעולה בו זמנית על מנת להסב אושר לגבירתם. (טוב, יש להרמון גם חברת תעופה :-) )
כמו קבוצה מאומנת, אנחנו פועלים יחד למען המטרה ועם זאת כל אחד מנסה להצטיין ולהרשים אותה באופן אישי, אבל בלי לדרוס את האחר. (אולי זה המקום לציון שאנטי כבר תכנן לחסל אותי בעזרת לבנת חבלה, אבל גבירתנו אסרה עליו...)

 
הנצחון שלנו הוא האושר  ושביעות הרצון שלה וכאשר מנמיכים את הווליום של האגו, המוסיקה הרבה יותר נעימה.
כמו קבוצה שמתמסרת עד הסל במקום שכל שחקן ירוץ  עם הכדור לבד, כמו תזמורת פילהרמונית שמנגנת יחד תחת שרביט של מנצחת אחת, ביחד זה שונה בצורה יפה ומיוחדת.

העובדה שאנחנו בהרמון לא משנה כהוא זה מהיחס האישי ו"הגידול" שלנו כנשלטים ואף יותר מכך כבני אדם. 
הקסם האמיתי הוא בשילוב בין מה שקורה לנו באופן אישי, לצורה שבה אנחנו ביחד. 

לא מדובר בעניין קל, או פשוט, בטח לא בהתחלה.
מינונים וצורת הגשה, זה כל מה שמבדיל לעיתים בין פורנוגרפי, מיני ואומנותי וכשם שהיא מצליחה למצוא בתמנותיה את הקו הדקיק בין מיני לאומנותי, כך גבירתנו הצליחה לבסס ביננו מערכת חברית, על אמת, ועם זאת בעלת מתח מיני (היא לא תנוח עד שנתחתן...בעצם גם אח"כ היא לא תנוח. :-) ) ותחרותי.

ואנחנו עושים זאת באהבה וחברות אמיתית, כי זה פחות מהמינימום שאפשר לעשות על מנת להחזיר בקצת על מה שלהיות רכושה מזכה אותה. 

 
*חוץ ממני

התקופה הזו של ריחוק חברתי, יכולה להטריף.  
פתאום הכה בי הגעגוע, לגל הקור הצינתי הזה כשאתה יוצא לבוקר אירופאי. 
לחושך של 8 בבוקר, לאור של 8 בערב. 
מתגעגע לשוק לה בוקריה, למדרכות של הרמבלס. 
מתגעגע לשווקי האוכל של לונדון, לגשם באמצע יום אביב. 
עורג על השוק ההוא בדרום אמריקה.
נזכר בנסיעה ההזויה ההיא לאפריקה. 
אבל הכי הכי, אני מתגעגע להיות מדרכה למרגלותייך, 
לנשק את ידייך ולחבק את רגלייך, גבירתי. 

אם רק היתה פוקדת, הייתי מתייצב בביתה לבוש סחבות,כיסוי ראש ומצוייד במבטא ומברשת שיניים, בעזרתה הייתי מצחצח את הרצפה, כאילו סבתי היתה הספוג'אית של המלך.
אם רק היתה רוצה, הייתי שולח אליה פרחים ותופינים מבוקר עד ערב.

לו רק היתה מצווה, הייתי שוחה את המדבר ומגיע אליה על גחוני.
והיא יודעת זאת.
אבל לא ספונג'אית ולא פרחאי רוצה גבירתי.
ולא זו בלבד שאינה פוקדת או רוצה שאעשה זאת.
אלא, שפוקדת היא שלא אעשה זאת.
וזה מטריף אותי ומרטיב אותי ומגדיל לי ומחזק אצלי את התשוקה לעשות למענה.
.

הזמן שלי איתך, גבירתי, 
מתוק כמו השעות הראשונות של הסופ"ש
הזמן שלי איתך, 
הוא הכאב הנעים של המקלחת שאחרי ריצה. 
אי אפשר להסביר אותו, 
את הזמן שלי איתך. 
אבל אי אפשר שלא לחכות לו.
אני כ"כ אוהב את הכמיהה שלי
לזמן שלי איתך. 

מעריב לנוער שלום. 
יש הרבה דברים שהייתי רוצה לעשות עם גבירתי. 
המון. 
אבל הדבר שהכי הכי הייתי רוצה לעשות, זה להחזיק עבורה דבר מה, וללכת מאחוריה. 
נפעם מהליכתה האצילית. גאה ללכת אחריה.
האם אני סוטה?