דוב(ר) ההרמון

זוכר.
את הרעשים בראש ואת התסכולים.
את העצבים ותחושת הקבס מעצמי.
זוכר איך כל אלו הפריעו לי לראות כמה טוב יש לי.

זוכר.
את הימים במדבר ובעיקר את הלילות.
חם במדבר ביום והחום מייבש ומעצבן
וקר בו בלילה ומפחיד.

זוכר.
את התפילה לשקט.
את הכמיהה לנורמליות.
את המריבות העצמיות
את קולות הנפץ.

זוכר.
ולא שוכח להודות על מה שיש.
ויש.
למי שהשתיקה את הרעשים.
למי שגרמה לי לחייך שוב, מבפנים.

בר מזל וחב תודה
לך, גבירתי. 

להיות שלך, זה להרגיש עטוף. 
בדאגה שלך ובסמכות שלך. 
הסמכותיות החכמה שלך.

להיות שלך, זה לחשוב.
עלייך, עליי ועל הדרך שלי. 
לחשוב ולהרגיש. 

להיות שלך, זה לרצות. 
להיות טוב יותר. 
ובעיקר לחבק ולעטוף אותך באהבה. 

להיות שלך, זה להשתוקק
להעניק לך, לפנק אותך. 
להחזיר ולו במעט. 


להיות שלך, זה לא להבין
איך יתכן שהצלחתי לחיות

בלי להיות שלך. 

יתכן ודמותו של רוסו, כפי שהיא משתקפת מהבלוג, היא של איש חלש.
אולי מזכיר מים וסבון בתוך שקית, כזה שזז לאיפה שמזיזים אותו. 
אבל למרות שאין הנחתום מעיד על גיסתו, זה לא המצב. 
כמו שאומרים בשכונות מסויימות (בהן יצא לי לגדול) אני "לא פראייר". 

אני יודע לעמוד על שלי, לפעמים (לא מספיק נדירות) גם להרעים קול.
הלוואי שהייתי קצת פחות חמום ביום יום.
אבל החדשות הטובות הן שההלוואי של לפני שנה ושנתיים התגשם היום ואני פחות חמום מאשר הייתי אז.

אני רחוק מלהיות חלש, אני חזק מאוד. 
בעיקר מול גבירתי. 
לכרוע ברך או להגיד "כן, קיסרית העולם" לא מצריך כח או מאמץ מנשלט.
לחטוף 80 מלקות לא מצריך כח, רק גוף.  

אבל שאדם יביט לתוך עצמו,נטול הגנות ויסתכל על הרגשות הטבעיים, אך הפחות מפוארים, כמו קנאה או פחד.
זה מאמץ אמיתי. 
להודות בקיומם, קודם כל בפניי עצמך ובטח שבפני גבירתך ולהתמודד- שם, לדעתי, נמדדת העוצמה. 
להודות בחולשות שלך, זו הכניעה האמיתית, והיא מצריכה כח אדיר.
כח ואמונה מוחלטת בעליונתה וצדקתה. 
ולא פחות מכך אמונה מוחלטת במי שאתה מתוודה בפניה -ביחוד שהיא נשוא קנאתך

אני חזק מול העולם, אבל הכי חזק מולך.
כי יש לי כח להכנע. 
לך, גבירתי 

30 גברים ישראלים, עומדים בתור? 
לבורקס במאפיה לא עומדים. 
אבל להרוס חיים של ילדה, כן. 

בימים כתיקונם אני פחות בעד הגישה הסעודית לענישה. 
ועם זאת, במקרים ברורים של אונס, אני לחלוטין בעד לחתוך. 
החברה הישראלית בפרט והמין האנושי בככלל לא יפגעו אם החלאות האלו יתרבו פחות. 
(בהנחה שהסיפור אמיתי כמו שסופר) 

קחו את מייקל ג'ורדן, למשל.
מייקל ג'ורדן היה מדהים.
היו שחקנים טובים בהסטוריה של המשחק, אבל רק ג'ורדן היה ג'ורדן.

שנים אחרי שפרש ונייק ממשיכה למכור נעליים עם הלוגו שלו וסדרה עליו שורפת את נטפליקס,
לא רק כי הוא היה שחקן  כדורסל פנומנלי, אפילו לא בגלל הוינריות שלו.
מייקל גורדן רקד על המגרש, ועשה את זה בצורה כ"כ אסטטית שנראה היה שהוא לא מתאמץ. 
הוא לא פחד לקחת זריקות מכריעות ובגלל הטבעיות בה עשה זאת, זוכרים לו את המשחקים שניצח ולא את אלו שהפסיד. 

את הזריקה לסל האחרון שניצח את המשחק האחרון בקריירה, משחק אליפות, הוא סיים כשהיד שלו מלווה את הכדור, בדיוק כמו שמלמדים בחוג לכדורסל.
הוא לא ויתר לעצמו ועם זאת איש לא חשב על המאמץ  להטמיע את הזריקה ואת המאמץ המנטלי להמשיך ולהקפיד על הדברים, גם כשאתה כוכב. 
וזה היה כ"כ טבעי ואסתטי. ריקוד. 

ברור שמעבר לכשרון, מייקל ג'ורדן עבד קשה מאוד על מנת להיות מי שהוא, הוא גם עבד קשה במגרש ומחוצה לו על מנת לשמר ואף לשפר את היתרון היחסי שלו בכדורסל על שאר בני התמותה.

אבל כשהיינו צופים בו, ראינו מישהו שעושה את הדברים ברמה הכי גבוה שעין אנושית זכתה לחזות, אבל בטבעיות וכמעט ללא מאמץ.

טבעיות, כזו גורמת לכך שהתדר של המאמץ יעלם מהעין.
כל שהעין רואה זה ביצוע מרהיב, אסטתי ומוקפד באיכות ביצוע הגבוהה ביותר.
ריקוד.
זה מה שמבדיל בין הטובים באמת להכי טובים שיש.

וכל  הכדורסל הזה, זה כי ניסיתי להסביר לעצמי 'מה כ"כ מהמם אותי בגבירתי?'
מה הופך אותה בעיני לשולטת כל כך יפה ומדהימה, עד שאני מתקשה להסיר ממנה מבט.
עד שבביטחון, שקט וטבעיות, היא נוזפת "דובי, אתה בוהה בי" .

עכשיו לך תסביר שלמרות שאתם בבית קפה והיא יושבת, אתה לא רוצה להפסיד ולו מבט אחד, כשהיא רוקדת

It’s not about power or pain.
It’s about authority and leadership

 מניין האנגלית שלי? ממחשבות על גבירתי.

לפעמים מילים עושות הבדל, נניח לחולל.
לרקוד נשמע כמו משהו מיוזע  שעושים במועדון לילה או בחתונה בגני מרוויאס. 
אבל לחולל, זה כבר עניין אחר.
לחולל נשמע מקודש יותר.
אז לא, אני לא מישל ברישניקוב או איך שלא קראו לו, אני גם לא ג'ון טרוולטה. 
אני צריך רצפה ממש עקומה על מנת לרקוד בצורה סבירה. 
אבל הייתי כל כך רוצה לדעת לחולל, כדי לחולל לפני גבירתי, להנעים את זמנה. 
אולי גם לפצוח בשירת מלאכים.
כזו שמיד משתתקים ומאזינים לה.
רק שליד השירה שלי, אני רוקד כמו מייקל גקסון לפני הניתוחים.
ואני נשלט מתחשב ומודע לעצמו. 😊

אז אני הולך ובורר מילים .
מעמיד ומזיז אותן על פי הקצב, מנסה לגרום להן לחולל עבורך.

אולי הן יגרמו לך לחייך.  
הלוואי והן ינעימו את יומך.

מעטים הדברים שמעמידים לי, כמו המחשבה שהוא שייך לגבירתי ואסור לי לגעת בו. 

הקרב על האסי. 

בסופ"ש ניסיתי לגבש דיעה בקרב על האסי. 
הסנטימנט שלי לכאורה הולך למקום מאוד מסויים (רמז: גרי אקשטיין שר עליהם), אבל ברור שהתמונה יותר מורכבת. 

ניסיתי, ולא הצלחתי. 
כי בכל פעם שחשבתי על הנחל היפיפה, ראיתי רק דבר אחד : 

נכון שעכשיו הוא הרבה יותר יפה? 

דובאי. 

כמי שהוחלה עליו ריבונותה של גבירתי, אני תומך נלהב בהחלת הריבונות. 
ריבונות זה טוב, ריבונות זה נהדר. 
מצד שני, כניטייב דובאי, אני מברך על כינון היחסים עם דובאי.

פחד יכול להיות דבר טוב.
למעשה רוב ההתפתחות של המין האנושי  נבעה מתוך פחד.
פחד מחיות, איתני הטבע, מתחרים מקצועיים, גרם למין האנושי להתאמץ ולהמציא.
כאשר אני שומע הודעה בהנגאאוטס אני נדרך, מזדקף פיזית ווירטואלית.
פחד ושמחה. 
כאשר היא מורה לי להמתין לה, אני ממתין ביראה והלב שלי הולם בחוזקה.
ואני חי יותר.
רק השמחה כשהיא מגיעה מצליחה להתעלות על הפחד.
שילוב הרגשות הזה הוא קוקטיל מופלא מכדי שמילים יתארו אותו.

ואז הקשב שלי מזדקף.
כי איתה אין איזור נוחות או מקום לחוסר קשב.
היא יכולה להיות מצחיקה ומצמיתה, היא יכולה להיות חדה ורכה.
וככל שאני מפחד, ככה אני רוצה יותר.
וככל שאני חושש יותר מתגובתה, ככה אני פוחד פחות להגיד לה את שלא אמרתי לאיש.
להפתח, להיות חסר הגנות ומסכות.
ואז הפחד נעלם לרגע ויותר מכל אני מרגיש מוגן.
בטוח.
בבקשה גבירתי, חתמי את שמך על ליבי.