דוב(ר) ההרמון

הוא אוהב אותה, באמת.
הוא איש חכם.
הוא אוהב אותה בצדק.
האהבה שלו אליה שונה.
מיוחדת, כמותה.

לא תמיד היא קלה.
לעיתים מאתגרת.
אבל תמיד יחודית.
והיא מוציאה ממנו

את הרגש שמעולם לא הוציאו.

אם רק תגיד, הוא יבלע רוקו וגאוותו.
ינמיך את האגו.
ידומם חלק מגבריותו
ישפיל עיניו ויציית.

כי אהבתו, אמת.

שחקי בי, גבירתי.
אנא, גבירתי, שחקי בי וחייכי.
למען חיוכך אני קיים.
המיסי אותי בדאגתך
והקפיאי אותי בקשיחותך.
 

שחקי בראשי, כמו שרק את יודעת
הביאי אותי לקצוות השורפות והמקפיאות של הרגש. 
הצליפי בי במילותייך
ואנשק אותן, רועד מיראה ואהבה.
אסיר תודה.
 
לטפי אותי במחמאותייך, גבירתי
ואפול על ברכי.
אזחל על גחוני למרגלותייך.
גאה.

אני רוצה להיות עבורך.
משתוקק לתת לך את כולי.
לו רק יכולתי, גבירתי,
הייתי מבקש שתזבחי אותי.

הפחד הוא שוט.
השוט הוא מורה.  
לא צריך לפחד ממנו.
צריך לאהוב אותו.
ולגרום לו ללמד אותי  
 

הפחד מהכאב. 
לא הפיזי, 
אלא זה שבפנים. 

הפחד לאכזב אותך. 
הפחד לא להיות יותר. 
לא להיות שלך. 

לפני מספר שנים ניסיתי לעניין משקיעים בפרוייקט.
הוא היה חרב, במצב נוראי, שידר עליבות והזנחה.
אבל היה לי ברור, שהוא פוטנציאל מטורף.
ביחס לעלות הוא  כנראה היה ההשקעה הכי טובה ומתגמלת בתחום.
נכשלתי.
כל בעלי האמצעים שניסיתי לעניין בפרוייקט הסתכלו על מצבו העכשוי ואמרו "כן, פעם זה היה משהו כדאי, אבל עכשיו זה הרוס וחסר סיכוי.אם תצליח לשקם אותו תבוא אלי" 

למרבה מזלו של הפרוייקט והמשקיע, מישהו אחר, שלא קשור אלי, ראה בו פוטנציאל.
זה לא לקח יום, גם לא חודשיים, אבל בתהליך ארוך ולמרות רגעים לא פשוטים הפרוייקט פרח והצליח והפך שם דבר.
כשזה קרה חשבתי על אלו שלא לקחו.
הפוטנציאל היה להם מתחת לעניים, אבל העדיפו להתמקד בהריסות.
על אלו שחיפשו שהפרוייקט יתרומם ואז אולי יביעו נכונות לעלות על סוס מצליח ודוהר. 
ואז חשבתי שזה די טבעי.
זה מה שהרוב רואים, למרבית הצער.

למרבה מזלי, גבירתי אינה כזו.
גבירתי יפת החזה היא גם יפת חזון.

חשוב לי להבהיר: לא אני הפרוייקט ההוא.  
אבל חשבתי עליו לפני מספר ימים והוא קצת הזכיר לי אותי.
אני רחוק מלהיות שם דבר, אני רחוק מסופו של התהליך.
אבל אני הרבה פחות חרב והרבה יותר שוקק.
היה בי פוטנציאל, אבל הרבה יותר חשוב היתה מי שזיהתה אותו. 

יום הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם.
והצפירות והצעקות של אמצע השבוע.
תם הבלאגן בבית, תמו הלחצים והשבוע המיוזע.
ובשעות אחר הצהרים, כשהכל נקי ומבריק, הרצפה שטופה, הריח הנכון של הנקי מתערבב עם הריח הטעים של האוכל.
אתה יושב רגל על רגל במרפסת, רגוע שקט ובטוח, נטול פחדים פנימים או דאגות קיומיות.
כמעט שוכח ממה שעבר עליך, מהלכלוך והבלאגן, מהעצבות והכאב.   
מסתכל על הבית ואז נותן מבט אל השמיים היפים וחושב:

כמה אני עכשיו, נקי מפחדים ועכבות, כמו הבית.
מבושל בטמפרטורה הנכונה, אחרי שכבר רתח, כמו האוכל. 
כמה אני נכון. 
עבורי ועבורך, גבירתי. 

"לפעמים, הדרך הרבה  יותר יפה  מהמקום אליו אתה נוסע".

רוב הזמן, אנחנו נוסעים מאותו מקום לאותו מקום, מהבית לעבודה, מהעבודה לסופר, לחותנת וכאלו. 

אנחנו נוסעים דרך אותן דרכים, אותו כביש ראשי. 

ואז בפרץ לא ברור של משהו, אנחנו מחליטים להפעיל את ה Waze ולהקשיב לו.

ופתאום הוא אומר לפנות ימינה ואנחנו לא מבינים למה, תמיד נסענו על הכביש המהיר ופנינו במחלף אל הכביש המהיר האחר.

ופתאום, אנחנו נוסעים דרך כל מיני מקומות עם שמות מוזרים כמו שדה זרובבל, והנוף מדהים והדרך שונה, יפה ומיוחדת שגם אם לרגעים היא פחות נוחה מהכביש הראשי והמחלף, היא כל כך יפה, שפשע שלא היית בה קודם. 

גבירתי היא waze של רגש. 

לעיתים היא גורמת לי לסטות (כן, אני סוטה 😄 ) מהכביש הראשי של הרגש ולחוות רגש אחר, בדרך אחרת, שונה וכה יפה. 

אין לי עדיין מושג לאן אני נוסע ומה היעד.

אבל, הדרך הזו כל כך יפה ומעניינת, שאני לא יכול להפסיק לרצות לנסוע. 

 "אין הטיפה חוצבת בסלע מכוח עוצמתה, אלא מכוח התמדתה."
אז מה אפשר לעשות כשמלבד התמדתה, עוצמתה אדירה? 

אני אחרייך.
תמיד. 
כמו בפעם הראשונה ההיא.
אחרי שהפכת אותי לשלך.

שני צעדים אחרייך.
תמיד שני צעדים אחרייך.
במשחק השחמט התמידי, שנקרא להיות שלך.
מבין שאני יכול לעלות על המגרש ולהתמודד.
אולי להחזיק מעמד.
אבל אין לי סיכוי לנצח.
כי את חריפה וחכמה מידי.
 

אני אחרייך.
הרצונות שלך לפני שלי.
לא כי דרשת, לא כי אני חייב, 
כי אני מאוד רוצה.
באושרך, בחיוכך.
כי הכי מגיע לך להיות מאושרת.

אני כל כך אחרייך, גבירתי
שאם בשביל אושרך, לא אוכל ללכת אחרייך.
(חס וחלילה, חס ושלום)
אעצור בצער.
ואחייך,

כי אדע שעשיתי את הדבר הנכון.
כי את לפניי.
תמיד.

לעצום את העיניים במקלחת ולחשוב על איך שאני נטהר לכבודך.
לספור את הדקות ליציאה אלייך ולתהות: האם גם שכני לנסיעה ברכבת שומעים את ליבי הולם חזק יותר מרעש הרכבת?

ואלו שאנחנו חולפים על פניהם, האם הם שומעים רכבת או שמא הלמות לב והם חושבים בכלל שמדובר בבטוקדה? 

 
להקשיב להוראותייך בקשב רב ולקחת אותן ברצינות של יציאה לקרב.

לעצור את הנשימה בבואך, להתפעל מיופייך. 
המקרין את יופיך הפינימי החוצה ומאיר את הרחוב המואר באור יקרות. 
לטבוע בעינייך החכמות ולא להבין איך לא זכרתי שאת הרבה יותר חכמה. 
להרגיש אותי מתקשה חזק חזק, נטול כח התנגדות ומלא תשוקת כניעה
ולרצות להתרסק למרגלותייך, כמו חול.
לעטוף את גופך בנשיקות. 
 

*בטוקדה - להקת תיפוף ברזילאית 

כמעט הכל זה עניין של יחסי ציבור.
מרגע שמישהו הצליח להחדיר לנו לראש, נניח, שמיים מינרלים זה בריא, פתאום לשלם על בקבוק מיים נשמע רעיון הרבה פחות מופרך.
חטיף שוקולד לעומת זאת תוייג כבריא, כי קראו לו חטיף בריאות.
יחסי ציבור,כמעט הכל.
גם שקרים עובדים. 

אחת הנפגעות של יחסי ציבור רעים, היא המילה רכושנות.
רכשונות מתוייגת כרגש שלילי, כזה שיש להפטר ממנו.
הבלים.
אף אחד לא חושב על הרכוש, על התחושות שלו, איך הוא מרגיש שהבעלים שלו רוצה לשמר אותו ולשפר אותו, דואגת לו, לא מוכנה שמישהו יפגע בו, כי הוא שלה ושלה צריך להשמר בלי פגיעות.
רכושנות ששומרת על הרכוש, משדרגת אותו ומטפלת בו -היא נפלאה.
לא יחסי ציבור, אמת צרופה. 

מעטים הדברים שמרגשים אותי כמו הרכושנות שלך, גבירתנו.
מאושר להיות רכושך.