לפני מספר שנים ניסיתי לעניין משקיעים בפרוייקט.
הוא היה חרב, במצב נוראי, שידר עליבות והזנחה.
אבל היה לי ברור, שהוא פוטנציאל מטורף.
ביחס לעלות הוא כנראה היה ההשקעה הכי טובה ומתגמלת בתחום.
נכשלתי.
כל בעלי האמצעים שניסיתי לעניין בפרוייקט הסתכלו על מצבו העכשוי ואמרו "כן, פעם זה היה משהו כדאי, אבל עכשיו זה הרוס וחסר סיכוי.אם תצליח לשקם אותו תבוא אלי"
למרבה מזלו של הפרוייקט והמשקיע, מישהו אחר, שלא קשור אלי, ראה בו פוטנציאל.
זה לא לקח יום, גם לא חודשיים, אבל בתהליך ארוך ולמרות רגעים לא פשוטים הפרוייקט פרח והצליח והפך שם דבר.
כשזה קרה חשבתי על אלו שלא לקחו.
הפוטנציאל היה להם מתחת לעניים, אבל העדיפו להתמקד בהריסות.
על אלו שחיפשו שהפרוייקט יתרומם ואז אולי יביעו נכונות לעלות על סוס מצליח ודוהר.
ואז חשבתי שזה די טבעי.
זה מה שהרוב רואים, למרבית הצער.
למרבה מזלי, גבירתי אינה כזו.
גבירתי יפת החזה היא גם יפת חזון.
חשוב לי להבהיר: לא אני הפרוייקט ההוא.
אבל חשבתי עליו לפני מספר ימים והוא קצת הזכיר לי אותי.
אני רחוק מלהיות שם דבר, אני רחוק מסופו של התהליך.
אבל אני הרבה פחות חרב והרבה יותר שוקק.
היה בי פוטנציאל, אבל הרבה יותר חשוב היתה מי שזיהתה אותו.
