דוב(ר) ההרמון

אי אפשר לעמוד בפניה.
אפשר לנסות, אפשר לנסות להתחמק.

אבל כמו חיה במלכודת, רק תסתבך.
זה חסר סיכוי וטעם.  
ברגע אחד הקלילות תתפזר.
בהינף יד, היא תעצור כל רעש רקע.
ותדרוש תשובה.
אתה לא רוצה לענות.
אתה מנסה להיות אוויר.
לקוות שמשהו או מישהו יציל אותך.
נאיבי שכמותך.
מרגע שהיא החליטה, הברירה היא לציית או ללכת.
אתה יודע שאין סיכוי שתלך. 
כל כך טוב לך, אתה תדומם את האגו.
תבלע את הרוק.
תטעם את טעמה המר-מתוק של הכניעה
ותציית.  
גם כשזה קשה.
במיוחד כשזה הכי קשה קשה.

כי אתה שלה.

יש משהו מאוד דימיוני ביחסים בדסמים במאה ה 21 (לא כולל צפון קוריאה ודומותיה)
תארים כמו הוד רוממותך, מלכתי, הקיסרית או אלילה, הם תארים גדולים מידי.
בפועל הרי המלכה היא מנהלת חשבונות בתנובה וארמונה של הקיסרית, הוא דירת 2 חדרים בגבעתיים.

החיים במאה הזו הם אירוע לחוץ יותר מקשה ואנחנו (או לפחות אני) צריכים 'חדר בריחה' פנימי.
מקום בן נוכל להיות אנחנו, לתת מקום לתשוקות היחודיות ולמרוח משחה על השריטה שיש לנו.
בכדי שנהייה פנויים מספיק להתמודד מול העולם.

בימים קשים (ולא שהייתי צריך ימים קשים על מנת להבין זאת, אבל מה לעשות שהחיים מזמנים לנו ימים כאלו) אני מבין כמה אני זקוק לגבירתי.
כמה אני זקוק ליד שלה אוחזת את הרצועה הדמיונית, לקול שלה שמנחה אותי בקור חם. 
 כמה אני צריך להיות שלה, לחבק אותה, לחוש אותה, לינוק ממנה.
לחוש אותה עוטפת,דואגת וחומלת, מתוך דאגה אמיתית הכי אנושית שיש.
מרימה ומרוממת שיש, חכמה ואנושית, לא דמיונית לחלוטין, בלי להיות  פחות שולטת.

היינו אמורים להפגש, אני טיפוס שחושש להתכונן, אבל חקרתי ותכננתי ובדקתי והשוויתי ודמיינתי. 
רק שרגע לפני, החיים עצמם הקישו בדלת.
אני לא רכיכה, ההתמודדתי בחיי עם קושי או שניים, אבל זה שונה כשאני מרגיש אותה.
אני חזק יותר, רגוע יותר, מפוקס ואנליטי יותר.
אני יודע שגם אם הטוב יתעכב או יתרחק, אני אתמודד ואצליח.
כדי להביא אותו.
עבורה ועבורי. 

משורר מוכשר ולא תמיד ברור, כתב "אני אקדח טעון געגועים" .
מצחיק, שמעתי את השיר 6000 פעמים אולי ולא הבחנתי בשורה הזו. 
עד היום. כשאני טעון געגועים. 

כשאני רוצה להרגע, להתנתק מלחצי היום יום ולאתחל את עצמי, אני אוהב ללכת לים, או למדבר.

להתבונן שעות, בלי צלצולים וצפצופים.
יש משהו מאוד מרגיע ומחזיר לפרופורציות בהתבוננות בים או במדבר.
אתה הקטן, נזכר כמה אתה הערה, שולית יותר או פחות, בהסטוריה של המקום הזה.

יש שם הכל, יופיה הפראי ועוצמתה של הבריאה, חיים ומוות, חום וקור, אושר ועצב.

מאז ראיתי את עינייך לא הלכתי להתבונן בים, גם לא להתפעל שעות מעוצמתו של המדבר.

בעינייך, גבירתי  יש עומק וחוכמה,הרבה טוב, פראות חמודה וצחוק ועצב, אהבה וכאב.

עינייך הן סיפור שאפשר לקרא אותו גם 70 פעמים, תמונה שאפשר להביט עליה שעות ובכל פעם לגלות טפח נוסף בסיפור, עוד פרט בתמונה.

עינייך גבירתי, מרגיעות אותי ומסעירות את ליבי.

יש לה חיוך מיוחד, שדוני.
ואני מרגיש כשהיא מחייכת אותו.
גם כשאני רחוק מכדי לחזות בו.
ועבורו אני אתאמץ, עד הקצה ואחריו.
בכדי לדעת שכיף לה, אני אכאב ויהיה לי כיף.
השדונית שבה יצאה והיום כולו נצבע בכחול.
היא קבעה את החוקים ואנחנו שיחקנו לצלילי צחוקה.
כיף להיות שלה. 
הכי כיף להרגיש את החיוך שלה.

היא נוגעת בי, מלטפת אותי. אני נדרך ומשהו בי מזדקף.
הנשימות שלי הופכת כבדות יותר וככל שאני מתקשה יותר, אני מתמסר יותר, מאבד את כח ההתנגדות.
מתמכר.
היא נכנסת לתוכי, חודרת עמוק ואני גם רוצה בכך וגם  חש מושפל.
אני עכשיו חלש, לא מוגן, נתון לחלוטין לחסדיה ולטוב ליבה.
היא סוטרת ומלטפת, מלגלגת ומגלגלת, מעבירה בי צמרמורת של עונג ורעד של פחד.
היא מלטפת אותי, במילותיה, ואני חש את מגע ידה.
היא מנגנת עלי ואני מנסה להתנועע לצלילי המנגינה שהיא מכתיבה, להתרכז בה ולא בי.
אני זקוף וכורע, מושפל וגאה.
מכור ונזקק, אני מתנשף  בכבדות.
"אני שלך"  אני זועק בלחש וכתם במכנסי חותם את מכתם כניעתי.
היא נמצאת קילומטרים ממני והיא נוגעת בי.
הכי עמוק שאפשר.

בילדותי שיחקתי שחמט. 

הייתי שלוך חנון. 
הבעיה היתה שמי ששיחקתי איתו, היה שחקן שחמט מצויין. 
כל שניסיתי היה להחזיק מעמד.
אז למדתי להתגונן, לנסות לקרא מהלכים, לא ליפול למלכודות.
לתקוף פחות הצלחתי.

בבגרותי, אני משחק שחמט. 
אני נשלט שלוך. 
מי שמשחקת איתי היא רב אומנית. . 
וכל שאני מנסה זה להחזיק מעמד. 
לנסות לקרא מהלכים, לדלג מעל מלכודות מתוקות. 
הרבה פעמים בזמן, לפעמים שניה אחרי. 

כך או כך, אין פה עניין של מי אלא של מתי.
זהות המנצחת, ברורה. 

האדם שאתה הכי מעריך, הוא זה שהכי תרצה לדבר איתו, כשאתה מפוחד. 
והאדם שהכי תרצה לבשר לו, כשאתה שמח. 

אני כל כך מעריך אותך, גבירתי. 

טווה מלכודות מתוקות.
מדליקה לעצמה סיגריה, מעכסת רגלה.
וממתינה, לזמן ולקורבן.
היא לא תפעיל את המלכודת על כל אחד.
לא כל אחד ראוי להיות ניצוד.
 
היא מזהה מישהו והציידת שבה נדרכת.
עוד מעט הוא יפול במלכודתה,
 קורבן בר מזל.
וכאשר יפול בה, חסר אונים ויתחנן,
היא תניח את הסיגריה בצד, תפריח טבעת עשן, תחייך ותירה בו חץ אחד מדוייק,
טבול בחומר הסודי, אותו רקחה.
תביט בו ותחייך.

הוא שלה, היא כבר יודעת.

מעתה יזדקק לה, כאוויר לנשימה.
לא יצליח להבין איך היה בן חורין.
יודה לה על שצדה אותו ולקחה אותו להרמונה.

חורשת מזימות חמודות.
ועינייה נוצצות.
השדונית הטובה מתערוררת לחיים.
ואתו, החיוך המיוחד והממזרי שלה.
הם מכירים אותה ואת מזימותיה.
היא יודעת שהם מבועתים, אך גם נרגשים.
מפוחדים ונמשכים בו זמנית.

היא יודעת שהם יודעים, שזה יהיה אכזרי. 

ובטוחים שזה יהיה כיף.

לפני קצת פחות משנתיים, פתחתי את הבלוג. 
חזרתי לכאן, אחרי שבעבר ברחתי מכאן כואב ומצולק. 

אדם יכול לברוח מכאן, אבל לא מעצמו ובתוך עצמי חיו שתי יישויות. 
רוסו שרוצה להיות נשלט ואחיתופל שנלחם בו .
קראתי לבלוג "אחיתופל", כי בתוך תוכי רציתי שהוא ינצח.
שירצח את רוסו ושזה יהיה מקום קבורתו. 

ואז, התרחש הבלתי צפוי וסביר מבחינתי, אם הייתי רוצה להיות דרמטי-הייתי אומר נס: גבירתי לקחה אותי ועשתה אותי שלה. 

זה זמן שסכסוך השכנים בין רוסו לאחיתופל נרגע. 
לא עוד קרבות, יציאה מאיזון, שינאה הדדית (ושניהם זה אני עצמי כאמור). 
מישהי לחצה כמה לחיצות חכמות (באצבעותיה המהממות) כמו תחנת רדיו שכוונה היטב.
אם בהתחלה, איזו תחנה ערבית היתה עולה על זו שאליה כיוונתי ואחר כך היו רעשים קטנים  אך מעצבנים פה ושם, בתקופה האחרונה המוזיקה שלי יפה וצלולה. 
בתקופה הזו אני שר ונהנה מהדרך. 
זמן לפנות מפה את אחיתופל. 

עכשיו, זמן דוב.