יש משהו מאוד דימיוני ביחסים בדסמים במאה ה 21 (לא כולל צפון קוריאה ודומותיה)
תארים כמו הוד רוממותך, מלכתי, הקיסרית או אלילה, הם תארים גדולים מידי.
בפועל הרי המלכה היא מנהלת חשבונות בתנובה וארמונה של הקיסרית, הוא דירת 2 חדרים בגבעתיים.
החיים במאה הזו הם אירוע לחוץ יותר מקשה ואנחנו (או לפחות אני) צריכים 'חדר בריחה' פנימי.
מקום בן נוכל להיות אנחנו, לתת מקום לתשוקות היחודיות ולמרוח משחה על השריטה שיש לנו.
בכדי שנהייה פנויים מספיק להתמודד מול העולם.
בימים קשים (ולא שהייתי צריך ימים קשים על מנת להבין זאת, אבל מה לעשות שהחיים מזמנים לנו ימים כאלו) אני מבין כמה אני זקוק לגבירתי.
כמה אני זקוק ליד שלה אוחזת את הרצועה הדמיונית, לקול שלה שמנחה אותי בקור חם.
כמה אני צריך להיות שלה, לחבק אותה, לחוש אותה, לינוק ממנה.
לחוש אותה עוטפת,דואגת וחומלת, מתוך דאגה אמיתית הכי אנושית שיש.
מרימה ומרוממת שיש, חכמה ואנושית, לא דמיונית לחלוטין, בלי להיות פחות שולטת.
היינו אמורים להפגש, אני טיפוס שחושש להתכונן, אבל חקרתי ותכננתי ובדקתי והשוויתי ודמיינתי.
רק שרגע לפני, החיים עצמם הקישו בדלת.
אני לא רכיכה, ההתמודדתי בחיי עם קושי או שניים, אבל זה שונה כשאני מרגיש אותה.
אני חזק יותר, רגוע יותר, מפוקס ואנליטי יותר.
אני יודע שגם אם הטוב יתעכב או יתרחק, אני אתמודד ואצליח.
כדי להביא אותו.
עבורה ועבורי.