קחו את מייקל ג'ורדן, למשל.
מייקל ג'ורדן היה מדהים.
היו שחקנים טובים בהסטוריה של המשחק, אבל רק ג'ורדן היה ג'ורדן.
שנים אחרי שפרש ונייק ממשיכה למכור נעליים עם הלוגו שלו וסדרה עליו שורפת את נטפליקס,
לא רק כי הוא היה שחקן כדורסל פנומנלי, אפילו לא בגלל הוינריות שלו.
מייקל גורדן רקד על המגרש, ועשה את זה בצורה כ"כ אסטטית שנראה היה שהוא לא מתאמץ.
הוא לא פחד לקחת זריקות מכריעות ובגלל הטבעיות בה עשה זאת, זוכרים לו את המשחקים שניצח ולא את אלו שהפסיד.
את הזריקה לסל האחרון שניצח את המשחק האחרון בקריירה, משחק אליפות, הוא סיים כשהיד שלו מלווה את הכדור, בדיוק כמו שמלמדים בחוג לכדורסל.
הוא לא ויתר לעצמו ועם זאת איש לא חשב על המאמץ להטמיע את הזריקה ואת המאמץ המנטלי להמשיך ולהקפיד על הדברים, גם כשאתה כוכב.
וזה היה כ"כ טבעי ואסתטי. ריקוד.
ברור שמעבר לכשרון, מייקל ג'ורדן עבד קשה מאוד על מנת להיות מי שהוא, הוא גם עבד קשה במגרש ומחוצה לו על מנת לשמר ואף לשפר את היתרון היחסי שלו בכדורסל על שאר בני התמותה.
אבל כשהיינו צופים בו, ראינו מישהו שעושה את הדברים ברמה הכי גבוה שעין אנושית זכתה לחזות, אבל בטבעיות וכמעט ללא מאמץ.
טבעיות, כזו גורמת לכך שהתדר של המאמץ יעלם מהעין.
כל שהעין רואה זה ביצוע מרהיב, אסטתי ומוקפד באיכות ביצוע הגבוהה ביותר.
ריקוד.
זה מה שמבדיל בין הטובים באמת להכי טובים שיש.
וכל הכדורסל הזה, זה כי ניסיתי להסביר לעצמי 'מה כ"כ מהמם אותי בגבירתי?'
מה הופך אותה בעיני לשולטת כל כך יפה ומדהימה, עד שאני מתקשה להסיר ממנה מבט.
עד שבביטחון, שקט וטבעיות, היא נוזפת "דובי, אתה בוהה בי" .
עכשיו לך תסביר שלמרות שאתם בבית קפה והיא יושבת, אתה לא רוצה להפסיד ולו מבט אחד, כשהיא רוקדת
