|
|
|
בימים האחרונים חשבתי על אדם שגורש מגן עדן.
לי כאב כשנפלתי מגן עדן.
האם גם אדם בכה בלילות? גם הוא התגעגע להיות ערום?
אם רק היה יכול לחזור, מה אדם היה עושה?
אני ידעתי, מה אני הייתי עושה.
הלב שלי זעק אלייך.
למרגלותייך.
לעינייך.
לחוכמתך.
הנפש נשרפה בגעגועים לחיוכך.
להיות שלך, זה להיות, ידעתי.
גבירתי.
כ"כ רציתי לכנות אותך כך, שוב
אני מתפשט לפנייך.
אסיר תודה וגאה.
שלך.
שלך.
שלך.
הייתי ערום, עכשיו אני לבוש.
מכף רגל ועד ראש.
קומפלט.
אנחנו לבושים לא רק כי קר לנו.
כי אם רק חום הגוף היה מפריע לנו היינו מסתובבים ערומים במשרד ובבית.
אנחנו חשים מוגנים יותר כשאנחנו מתלבשים.
הלבוש יכול להסתיר פגמים, שריטות, צלקות.
המהדרין יכולים גם להפוך בזכות הלבוש חסרונות ליתרונות.
לא צריך להיות פסיכולוג על מנת לדעת שאחד הסיוטים הגדולים שלנו הוא בלגלות שאנחנו עירומים, באמצע הרחוב.
היש השפלה גדולה יותר?
אבל להיות ערום זה אמיתי יותר, נכון יותר, טבעי יותר.שאם לא כן בונה עולם היה יוצר אותנו לבושים.
אתה ערום מרצונך רק כשאתה מרגיש בטוח ומוגן מספיק.
הייתי עירום.
מפחדים, שקרים, יחסי ציבור מזוייפים, מבושה וגאוות יתר.
עכשיו לבוש.
"גם אם נגמר, גם אם נשבר, אני קיים"
בימים קשים יותר, בטח היום אני חוזר לשיר הנפלא הזה.
הלוואי שאצליח לבחור להיות, לצחוק בקול ,לממש ולאהוב את מה שיש.
וברוך השם יש.
הימים עסוקים מידי, מאתגרים מידי.
ואז מגיעות הלילות, ובלילות יש זמן לחשוב.
וזמן לבכות קצת בשקט, להיות עצוב.
בלי שאף יראה.
בשיר "אהבה קצרה" מאיר בנאי שר "בלי כאב בלי דמעות, כאן דרכינו נפרדות"
וכיוון שזו לא הייתה אהבה קצרה -יש כאב ויש דמעות.
אין כעס, גם לא זעם ויש השלמה והבנה והרבה הערכה והערצה.
אבל גם כאב ודמעות.
שאם לא היו- אז כנראה שיקרתי פה כמעט שנה וחצי.
ולא, לא שיקרתי.
הכל היה אמת.
גם הבכי.
בזמנו כתבתי כאן שיש בי את אחיתופל היומיומי ואת רוסו הסאב ואיך שהם לא היו מסתדרים, שלא להגיד רבים מכות.
ואז בא שלום פנימי ואפילו אהבה. גם עצמית.
ועכשיו בלילה כשיש זמן אני חושב עלי.
ועל זה שאין לי מושג מה אני רוצה?
ובלילה המחשבות מתערבבות עם תחושות ופחדים במין מיקס לא ברור.
כרגע אחיתופל כותב, אבל לא מן הנמנע שרוסו עוד ירים את ראשו.
האמת היא הכל אצלה.
הביקורת האמתית שלה שרטה אותי.
המחמאות שלה ליטפו לי את האגו. כי היו האמת.
והאמת שכותבת את עצמה היא שאני אסיר תודה.
על כל מה שלימדת אותי, על איך שעשית זאת.
אסיר תודה, על רגעים בלתי נשכחים ועל כאלו שגם אם נשכחו נספגו עמוק בתוכי.
אסיר תודה, על החוכמה שלך, על הטוב שלך, על שזכיתי להיות שלך.
על כך שרצית לקבל את הרצון שלי לרצות אותך.
אסיר תודה על החיוך שלך, על המגע שלך על החיוכים שחייכתי בזכותך.
על שהכרתי בזכותך את אנטי.
האמת לא תמיד שמחה, אבל הניא תמיד מנקה ומשחררת.
והאמת היא שהרגע הזה היה צריך להגיע.
עצוב, אבל נכון ואמיתי.
אני אסיר תודה, מילונגה, על שאת חברתי.
אסיר תודה על כל פעם שזכיתי לכנות אותך גבירתי.
משוחרר.
על משכבי בלילות, בעובדי בימים.
במקומות בו ישבנו, ליד מקומות בהם זחלתי.
בהולכי במקומות בהם דיברתי.
בארץ ובניכר.
אני שלך.
Dov, Since 12/11/2019
תודה, גבירתי.
רוצה לכתוב, אבל קשה לי.
עוצמות של רגש לפעמים עושות פקק יותר גדול מכזה שיוצר נתיב car pool ביציאה מנתניה.
רוצה להגיד, אבל מרגיש שהמילים קטנות מידי.
משומשות מידי.
רחוק, מתגעגע, מבעבע, חושב, אוהב.
אסיר תודה? גם.
אבל הרבה יותר נשלט של אהבה.
}{
אני רוסו הקרוי דוב.
מתוודה ומודה.
גאה ולא נכלם, להודות שצדקת.
זה אחרת, מאוד אחרת.
מודה בפנייך ובפני העולם -אני מכור למגע שלך.
למגע ידייך, למגע שפתי.
מכור לו וזקוק לו.
על החתום:
דב מכור ומגועגע שלך.
צום הוא עינוי.
עינוי הגוף, אבל יותר מכך עינוי הנפש.
הגוף מבקש, הנפש מתחננת ואתה למד מהי צניעות וענווה וכמה זקוק אתה לחומריות.
כמה זעיר אתה מול תאוותך.
יש משהו טוב וחזק בצום ומניעה.
הוא גורם לך להיות חד יותר, להעריך יותר.
אני ממתין שהצום יסתיים
ואז אנשק שוב את רגלייך, גבירתי.
אנשק את ידייך ואנק ממך.
את גאוותי.
כי לך, גבירתי, שייכת תאוותי ותשוקתי.
להשתאות מגבירתי, להתפעל מאנטי.
להתרגש עד דמעות מהם.
מדובר באנשים יפים יפים.
כאלו יפים אין בג'ורנלים.
באמת.
ואני הקטן, מתמלא בגאווה.
על שאני בהרמון הזה.
