דוב(ר) ההרמון

היא כמעט תמיד צודקת.
לפעמים, זה כואב להבין עד כמה היא צודקת.

"שליטה זו שליטה", אמרתי לה בביטחון כשסיפרתי על שולטת מרחוק שהיתה לי.
ניסיתי להסביר שהריחוק מעצים את הרגש.
היא חייכה ואמרה שזה לא דומה ולא קרוב.
כבר מזמן הודתי שגבירתי צדקה. גם בעניין הזה. 
אבל עכשיו כשאנחנו מרוחקים ואני מכור למגע, לקרבה, לחיבוק....
עכשיו אני מבין עד כמה.
למעשה, אני מבין עד כדי  כך שאני רוצה להיות איתך, גבירתי,  אפילו אם זה יהיה גם עם אנטי,
למרות שהוא מקפיד לאיים עלי... . :-)

אני הולך לרקוח חיסון.

כולם מדברים על הימים שבין ראש השנה לכיפורים ואף אחד לא מדבר על הימים שבין פורים לפסח.
כמעט אף אחד.
פורים הוא חג של מסכות.
גם בימים נטולי קורונה, כולנו, או לפחות רובנו עוטים מסכות.
כאלו ואחרות.
רובנו נשלטים, שולטים ומתחלפים לובשים מסיכה בחיינו הונילים ולא רק.
(חלק עושים זאת גם כאן, אבל זה עניין אחר. )
יש מי שזקוק לעטות למסכה של אדם בטוח, אולי אפילו מתנשא, שלא להגיד אחד שישפיל את האחר על מנת להסתיר חוסר ביטחון ורגשות נחיתות.
יש מי שלובשים חזות מהוגנת יותר על מנת להסתיר את האני הפנימי הכמעט מופקר, כל אחד והמסיכה שלו.
לפעמים אנחנו מפחדים וצריכים לעטות מסיכות על מנת לנסוך ביטחון באחרים.
זה לא תמיד רע לעטות מסיכות, לפעמים זו הדרך שלנו לשרוד.

אבל (וכאן אנחנו מגיעים לפסח), כל אחד זקוק למקום בו הוא יוכל להיות בן חורין אמיתי.
מקום בו הוא יכול להיות הוא עצמו, כמות שהוא, ללא מסיכה.
ובמילים אחרות: רק מי שמצליח להסיר מסיכות, ולו לרגע זוכה בחירות אמיתית.

להיות שלך, גבירתי, זה להרגיש בטוח ומוגן להיות בלי מסיכות  ועם התשוקות, השריטות והפחדים
תודה, על שבזכותך אני הרבה יותר בן חורין.

בחוץ אפוקליסה, בחדשות רואים סרט סוריאליסטי, כמעט תנכ"י.
אני לא בטוח שאנחנו יכולים לקלוט את גודלה של התקופה ואת הקשיים שמצפים לנו מעבר לפינה, די ברור שהפוליטיקאים שלנו לא.
והמחשבות עפות למקומות מפחידים.

ואני שלוך פואטי ומתורבת שכמותי, לבוש ברגשות בצבעים עזים, נזקק למנהיגות שקולה ובטוחה.
כי כאלו אנחנו השלוכים, אנחנו צריכים מנהיגות חזקה ולא מגמגמת.
אני זקוק לך, גבירתנו, מנהיגת ההרמון.

הייתי צועק את זה, אבל אני מתורבת, לכן אנסה לרמוז :

אני זקוק לך, גבירתי.
זקוק לשקט ולחוכמה שלך
זקוק לך, כשאת מחייכת.
אבל גם נוזפת וכועסת.
זקוק לזמן שלי איתך כשאת שמחה
ורוצה להיות לידך כשאת עצובה.

אני זקוק לך, בוטחת ופוקדת. 
ורוצה לחבק אותך כשאת מוטרדת.
אני זקוק לשמחה שאת מפיחה בי.
ולעצב המתוק.

ואם זה סוף העולם  
אז לפחות אהיה למרגלותייך
אחבק רגלייך .

והסוף יהיה טוב.
(גם אם זה לא סוף העולם)

רגע לפני שהיא מנתקת את השיחה ומתוך דאגה לשלומי, היא פוקדת עלי משהו יומיומי,.
לא בדסמי בעליל, אבל כזה שמראה כמה אכפת לה מרכושה ובעיקר כמה היא מודעת לניואנסים קטנים אצלי.

חולפת דקה או שתיים בטרם אקלוט את העניין ואחווה שעה ארוכה של זקפה נפשית.

פתאום, סתם ככה זה תפס אותי.
הפנים שלי הרבה פחות תפוסות, הרבה פחות כבדות.
בשבוע האחרון חייכתי, חיוכים אמיתיים והרבה, עשרות מונים יותר מאשר בחודשיים שקדמו לו.

הימים האחרונים, ביחוד אלו שחלפו מאז המשימה שגבירתנו הטילה עלינו היו ימים כיף.
שנינו תחרותיים, אנטי כתב מעולה ואהיה הוגן  להודות שאם הייתי צריך להצביע הייתי מצביע לו.
אני אוהב לנצח, אבל עוד יותר שונא להפסיד ואתמול בלילה היה לילה ארוך וקשה.
ועם זאת: היה כיף.
ואם על הדרך חילצתי תיקו? בכלל נהדר. 

תודה אנטי, אתה אחלה חבר,שותף ויריב. 
תודה גבירתי, את מדהימה אותי  בכל כך הרבה מובנים שמוטב לי  שאסיים את הפוסט פה. :-) 

גנץ, ביבי או טיבי יש כל שלושה החודשים. 
דו קרב בהרמון יש פעם בהרבה יותר זמן. 

גבירתנו החליטה שזה הזמן של הנשלטים לשחק לפניה והטילה עלינו משימה. 


הצביעו והשפיעו. 

  
" מה זה? למה אתה מנשק לי את הרגל?"
"ביבי אמר להימנע מללחוץ ידיים, גבירתי."  :-) 

 
 
חסר לי מגע עורך בידיי,
טעמן של רגלייך  בשפתיי, 
השיחות העמוקות, לפני שינה,

החוכמה השקטה, שצועקת מעינייך.

השדים בורחים לי מהראש, כשאת כאן.
האושר לא מפחד להציץ, כשאני שלך.

 
חסרה התחושה הזו, של תבוסה מתוקה.
חסר המבט המנצח שלך

כשאני מבין, ששוב עשית לי מט .

מבט הכניעה שלי.

אני זקוק לקול שלך, בראש שלי.
לקולר שלך, על הצוואר שלי.
לכאב הנעים, של הגעגוע אליך.

מי שלא נכנס לבידוד עובר עבירה פלילית ואמור להעצר. 

שאלת רוסו היא : מי השוטר הגיבור  שיקח אותו למעצר? 

 
שעה קלה אחרי שדרשה ממני להתגלח, אני עומד במקלחת.

המים החמים זורמים על הפנים, נעים לי.
אני מעביר את הסכין על הפנים, חושב עליה, אומר שוב ושוב "גבירתי" ומחייך.

לא התגלחתי בשבוע האחרון, לא מצאתי טיעון טוב מספיק, או במילים אחרות –הפנים עוד לא גרדו מספיק על מנת להכריח אותי להתגלח.  
להתגלח זו אחת הפעולות הפחות חביבות עלי, סכין, מכונה, סכין-מכונה, ניסיתי הכל.
אין המצאה של גי'לט או פיליפס שלא עברה על הפנים שלי.
בפרסומות זה תמיד נראה כ"כ נעים וכיף, אבל במציאות אני פשוט לא נהנה מהגילוח.
נהנה עוד פחות אח"כ.

מצד שני, אני דובון שעיר כ"כ שאם עומדים מספיק קרוב אלי- אפשר לשמוע את שיער הפנים שלי צומח.
הפעמים היחידות בהן נהניתי מגילוח היו כאשר התגלחתי לפני שפגשתי אותה.
כשהרגשתי שהגילוח הוא חלק מתהליך "טהרה" לכבודה.

השבוע האחרון היה קשה, מאוד.
מחשבות, פוסט מורטם, עצב, ריק, דמעות.
הקושי הגדול ביותר  עבורי היה יום קודם, כאשר קראתי לה בשמה.
שלא יהיו טעויות, שמה יפה והולך לפניה.
אני אוהב את שמה.
אבל לקרא לה בשמה היה כואב, שורף ושורף. 
לא קרוב לכבוד, ליראה ולהערצה שבאה לידי ביטוי  בתואר "גבירתי" .