דוב(ר) ההרמון

כולם מדברים על הימים שבין ראש השנה לכיפורים ואף אחד לא מדבר על הימים שבין פורים לפסח.
כמעט אף אחד.
פורים הוא חג של מסכות.
גם בימים נטולי קורונה, כולנו, או לפחות רובנו עוטים מסכות.
כאלו ואחרות.
רובנו נשלטים, שולטים ומתחלפים לובשים מסיכה בחיינו הונילים ולא רק.
(חלק עושים זאת גם כאן, אבל זה עניין אחר. )
יש מי שזקוק לעטות למסכה של אדם בטוח, אולי אפילו מתנשא, שלא להגיד אחד שישפיל את האחר על מנת להסתיר חוסר ביטחון ורגשות נחיתות.
יש מי שלובשים חזות מהוגנת יותר על מנת להסתיר את האני הפנימי הכמעט מופקר, כל אחד והמסיכה שלו.
לפעמים אנחנו מפחדים וצריכים לעטות מסיכות על מנת לנסוך ביטחון באחרים.
זה לא תמיד רע לעטות מסיכות, לפעמים זו הדרך שלנו לשרוד.

אבל (וכאן אנחנו מגיעים לפסח), כל אחד זקוק למקום בו הוא יוכל להיות בן חורין אמיתי.
מקום בו הוא יכול להיות הוא עצמו, כמות שהוא, ללא מסיכה.
ובמילים אחרות: רק מי שמצליח להסיר מסיכות, ולו לרגע זוכה בחירות אמיתית.

להיות שלך, גבירתי, זה להרגיש בטוח ומוגן להיות בלי מסיכות  ועם התשוקות, השריטות והפחדים
תודה, על שבזכותך אני הרבה יותר בן חורין.