דוב(ר) ההרמון

הזמן הזה מפחיד, זאת האמת נטולת הפילטרים. 
הימים ארוכים, הלילות ארוכים יותר.

מליוני נשלטים פנטזו שנים על להיות בכלוב. 
והנה בגלל וירוס אחד -אנחנו בכלוב האמיתי. 
הכלוב של הבית שלנו, הכלוב שלנו של המחשבות שלנו. 
מחשבות על העתיד המעורפל.

זה הכלוב האמיתי. 

קשה מאוד שלא ליפול למחשבות שליליות. 
אבל אם להיות רציונלי -המחשבות האלו לא יעזרו. 
אני מנסה להתחזק, להיות טוב יותר, תחרותי יותר, אבל יש גם נפילות. 
אז לצד נפילות, אני בוחר בלחשוב על רגעים אחרים, שמחים יותר. 
על מבטה של גבירתי, זה שמפזר בתוכי נוגדני התנגדות. 
על חיוכה. 
על רגעים בהם הייתי אני, בלי מסיכה ובלי פילטרים. 
אדם חופשי, מאושר והבעלים שלו. 

אני חושב עליי מתפלש לרגליה, מנשק ומרגיש את טעמה המתוק של הכניעה.
מביט עליה, והיא יפה ומחייכת את חיוך הניצחון שלה. 
חיוך שנצרב בי ואני מתגעגע אליו כמו אל טעמו של מאכל ילדות.

אין ביטחון, אבל יש תקווה ואמונה. 

"הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים" אמר לפני רוסו אחר ויותר חכם*.

ובכל יום שעובר, טעמם המר כלענה של הסבלנות והבידוד החברתי ממלא את פי, כובש בלוטת טעם אחר בלוטת טעם.
הצורך במגע מטריף את לילותי וגורם לי להסתובב בלילות ברחבי הבית. 
ובכל יום בבוקר, אני מחייך יותר.
האם אני מזוכיסט? כן,קצת. 
אבל לא בגלל זה אני מחייך.

אני מחייך כיוון שלמרות חוסר הוודאות והעובדה שאין ביטחון בכלום - יש בי אמונה.
אני מאמין שכל יום שעובר מקרב את הרגע שבו תשוקותיי יפגשו את רגלייה, געגועי את ידיה ועיני את עיניה.

וזה יהיה מתוק מדבש. 

* ז'אן זק, שאגב היה  קרוב משפחה – בן דוד של סבא שלי? אח של סבא שלו -בן אחיו

אני לא מצליח לפנטז עלייך.
הדמיון שלי, גבירתי, מזרחי ופורה.
שנים שבעיקר דמיינתי ופנטזתי.
בהתחלה, הייתי מפנטז  אותי מולך, אבל זה זמן שאני לא מצליח לפנטז.

לחשוב עליך? המון, לשחזר רגעים ולחוות אותם? כן. כן. כן. :-)
לחלום עלייך? הלוואי שכל לילה. אבל לפעמים, אני זוכה לביקור שלך בחלומות שלי.

אבל לא לפנטז. כי את אמיתית מידי, שונה מידי, שולטת מידי, מכדי שאצליח לפנטז אותך עושה משהו .
לא יכול לשלוט בך אפילו בפנטזיה שאת שולטת בי.
חוץ מזה שאת שולטת בי זו מציאות ולא פנטזיה.

וזה כיף. 

פעם, מזמן באיזה מוצב מנותק ומרוחק, היו סביבי מילואמניקים מעשנים. 
בהתחלת התקופה שאחרי העלייה למוצב הם היו מעשנים רגיל וזורקים את מה שנשאר מהסיגריה על הרצפה. 
אחרי שבועיים, כשהסיגריות היו נגמרות הם היו מתהלכים כמו זומבים, פניהם לרצפה, מחפשים פילטרים עם קצת סיגריה לא מעושנת לעשן. 
כשהיו מוצאים שארית סיגריה היו קופצים עליה כאילו מדובר בפטריית כמהין.
ושואפים אותה, לריאות. 
הייתי צוחק עליהם, בהתחלה ובעיקר בסוף. 

ועכשיו, הייתי מת שברצפה יישארו  פילטרים עם שאריות של חיבוק, נשיקה, לטיפה, סטירה או צביטה שלך גבירתי. 
הייתי שואף אותם, עמוק, לריאות. 

הפוסט הכי לא בדסמי שכתבתי כאן.

ערפל של חוסר וודאות, מסכות שמוסרות מעל ביטויים ריקים מתוכן, מעסיקים נפטרים מעובדים כמו היו שקי חיטה בספינה טובעת.
תקופה קשה מאוד של אמת.
אנחנו לא רוצים תמיד לשמוע את האמת, אנחנו נהנים מלחיות תחת מעטה נעים של שקר.
האמת יכולה להיות סטירה כואבת מאוד.

אבל היא גם מזככת.
יותר מהסטירה והריחוק והבידוד החברתי והכלכלי האופק אפור, מפחיד.

וברגעים האלו כשהכל לא ברור, אתה לומד לא מעט.
על אנשים שחשבת שהם מעוררי השראה ובמשבר הזה עוררו בעיקר גועל ושאט נפש.

וגם על אלו שהערצת בעבר והיום ביתר שאת.
על מנהיגים של אמת, כאלו שמבט אחד עליהם מעורר בך רצון, אמונה ורוח קרב.
מנהיגות שגורמת לך לקום. 
אשריי על שאני שייך לך, גבירתי, מנהיגתי, מעוררת ההשראה.
תודה, על חבר כמו אנטי.
תודה על אור יקרות בימים שהחושך מאיים להכנס .

רואה חדשות. 

ומהתגובות של חלק מהמשחקנים במערכת הפוליטית לזחול זה רע. :-) 

ואני רק רוצה לזחול אל גבירתי. 

אני פחות טיפוס של הצלפות, יותר של חיבוק.
והימים נטולי החיבוק האלו, קשים מאוד.

אני פחות טיפוס של כאב, הרבה יותר של רגש.
והיכולת של גבירתי לגעת ברגש שלי מרגשת אותי.
גורמת לי לחייך. 

והריגוש הזה שנאגר רחוק ממנה, תוסס בתוכי.
מניעה, יודע כל מי שחווה, מעצימה את הפורקן.
מניעה של חודשיים חוויתי, בעבר.
מניעה של חיבוק עוד לא חוויתי.
והוא יותר קשה, הרבה יותר. 

ועד שתשוקתי לחיבוק ולרגליה יזכו לפורקנן 
ועד ששפתי ינשקו אותה.
אני מחבק אותה בחלומות, נמצא למרגלותיה במחשבות.
מזל שחברה קטנה שאני צופה לה עתיד וורוד (דוגל, גוגל משהו) עוזרת לי להיות שם. :-) 

ימים של סגר. 
כלוב של ד' אמות. 
תאוותי אליה נושכת אותי. 
אני מתגעגע לרגעים, למגעים, לריח. 
ואז מוצא לי רגע שקט ובטוח
לוקח פסק זמן.
רגע מתוק של גבירתי. 
ושואף ממנה.
תודה לאל על ריחות שנשארים. 

בימים קשים, אנשים טובים רוצים לעשות מעשים טובים. 
והנה, עומדת בפניכם ההזדמנות לעשות. 
הגידו כן לשמן. 
עזרו לעשות טוב לדוב. 

בהמשך לפוסט של גבירתי: 
מלונות הקורונה גרמו לי לחשוב  על הפורמט הזה: 
מלונות בהן העבד נכנס לבידוד בכלוב אמיתי ומפוקח בעזרת מצלמה. 

כסף על הרצפה.