דוב(ר) ההרמון

פעם, מזמן באיזה מוצב מנותק ומרוחק, היו סביבי מילואמניקים מעשנים. 
בהתחלת התקופה שאחרי העלייה למוצב הם היו מעשנים רגיל וזורקים את מה שנשאר מהסיגריה על הרצפה. 
אחרי שבועיים, כשהסיגריות היו נגמרות הם היו מתהלכים כמו זומבים, פניהם לרצפה, מחפשים פילטרים עם קצת סיגריה לא מעושנת לעשן. 
כשהיו מוצאים שארית סיגריה היו קופצים עליה כאילו מדובר בפטריית כמהין.
ושואפים אותה, לריאות. 
הייתי צוחק עליהם, בהתחלה ובעיקר בסוף. 

ועכשיו, הייתי מת שברצפה יישארו  פילטרים עם שאריות של חיבוק, נשיקה, לטיפה, סטירה או צביטה שלך גבירתי. 
הייתי שואף אותם, עמוק, לריאות.