דוב(ר) ההרמון

קבל הוא רכיב אלקטרוני שתפקידו להטען במתח חשמלי ולהתפרק, קצת כמו נורת חירום, רק בתוך המעגלים האלקטרונים.
אני מומחה קטן מאוד לנפש, אבל בחודשים האלו נדמה לי שבנפש (לפחות שלי) יש עשרות קבלי רגש, שנטענים ופורקים עצמם, מי שכנראה הוא הקבל הכי גדול, הוא קבל הרגש לגבירתי.
שלא מתוך כוונה מיוחדת (פשוט כי כזו היא) גבירתי מטעינה אותו בעוד ועוד רגש.

חודשים שהוא נטען.
מחכה לרגע שבו אפרוק את המטען העצום שצברתי (ולא רק המשקל...) והידיים שלי יחבקו את רגליה, חזק חזק, אבל לא מידי (זה הספציאליטה של אנטי), והשפתיים שלי ינשקו את ידיה, והעיניים שלי ירוו מיופייה ואהיה עבורה עד שתחייך את חיוכה הממיס, עד שאשביע את רצונה.  
וכל גופי יגיד לה תודה.
וקבל הרגש יתפרק למרגלותיה, בכדי להטען מחדש. 

כמה הייתי רוצה שימציאו כבל כזה, כמו צינור, שיקח את הכאב או העצבות מגבירתי ויעביר אותם אלי. 
אגואיזם טהור, אל תתבלבלו. 
הרבה יותר כואב ועצוב לי כאשר כואב לה. 

מאוחר בלילה, רגע לפני שהיא הולכת לישון ולא מתוך קונטקסט של שיחה, היא כותבת שתי מילים שגורמות לי להזדקף ולחייך שעה ארוכה:
"אתה שלי"  

הרגע הזה, בו רק אני, רוחי ובעיקר גבירתי קיימים בעולם.

הרגע הזה, בו אני קיים רק על מנת לגרום לעיניה היפות לחייך.

רגע של התרוממות הרוח וכיפוף הגוף.

כמו חמוץ מתוק של רגשות.
שמחה ויראה מתערבבות להן ויוצרות רגש עם טעם שאין דומה לו.

אני זקוק לו, כל כך זקוק.

לה.

מתחילים במשמעת. 
והמשמעת מתחילה מ-ע-כ-ש-י-ו : 

זה קורה בעיקר בקיץ, אבל לא רק.
תחושה של חום, שלא להגיד בעירה פנימית.
והבעירה הזו שורפת.
קוקה קולה עשו הון על הקישור הזה, בין המשקה שלהם לתחושה הזו של צורך במשהו קר שירענן אותך מבפנים.
אבל זה לא העניין.
לא קוקה קולה ולא פפסי, גם לא בירה ולא פרי יכולים לרענן את הנפש שלי בימים האלו.

ולא שלא ניסיתי את כל אלו.
האמינו לי, רואים את זה עלי. 😊
הנפש שלי, זקוקה לתחושה של התרוממות הרוח של השעות של לפני שאני פוגש אותה.
השפתיים שלי צמאות לידים שלה, לרגלים שלה.
יותר מידי זמן שלא הרגשתי את טעם החיים הטובים.

בלילות של קורונה, אני מנסה מאוד לחשוב על גבירתי.
המחשבות עליה מגרשות מחשבות רעות ומטרידות, ויש כאלו שמאיימות לבוא.
באחד הלילות האחרונים יצא לי לחשוב על מה שאני חש כלפיה ויותר מכך -איך שאני חש את עצמי בהתייחס אליה.

המילה 'עבד' אליה גבירתי לא מתחברת ובצדק, רחוקה מלהתאים.
לא בשלשלאות ולא במוסרות הובאתי ואף כלוב לא מונע את בריחתי .
לא חוב ולא תבוסה הביאוני הלום.
לא שפל או חולשה גרמו להתפלש למרגלות רגליה ולנשק אותן בתאווה ואהבה. 
אפילו המילה נשלט, על אף שמבוססת תשוקה שקיימת בי, מקטינה בעיני את הסיטואציה.

ואז הבנתי, המילה המתאימה היא חסות.
אמנם המילה חסות מקושרת אצלי אסוציאטיבית  ל"קלאב הוטל לוטראקי יוון" מלפני המשחקים של מכבי ת"א עם קווין מגי וגבירתי היא לא קלאב הוטל. 😊  

אבל אני בן חסות, במובן המקורי של המילה. .
בן חורין ואסיר תודה כורע לפניה ברצון ומקבל עליו בגיל, אהבה וייראה את עליונותה.
ומבקש להיות תחת חסותה. 
כל יום וכל דקה מחדש.

ולמרגלות רצונה אני מוצא מחסה, חוכמה, טוב, וחום.
והיא בטבעיות שלעיתים נראית נונשלנטית מרגשת כל פעם מחדש.
ובאותה טבעיות היא קשוחה, דורשת ומיישרת.
ואני מקשיב, לומד, לעיתים גם בוכה.
אבל תמיד מציית ומשתפר.
ואז מחייך.
כי אני בן חסותה.
החזק והגאה.

אז אחרי שיצא ממני הפושטק במשרדי משרד הבריאות, הבנתי שאלימות זה פתרון.
ובכל זאת אני רוצה לראות את גבירתי ואני לא רוצה לסכן אותה. 
אז הנה פלאן B: 
אני אקח את הקורונה, אחלים ואז אהיה חסין ומחוסן.
 

מי גאון של גבירתו? 

בפוסט הקודם הזהרתי. 
אז הלכתי לבקר במשרד הבריאות. 
הבהרתי להם שהם בקבוצת סיכון. 
לא הייתי עם מסיכה, יש מצב שיזהו אותי?: )

תקשיבו לי טוב גרוטו-סימנטוב-סדצקי, אני לא נכנס למהות המשולש המוזר בינכם, תבלו. 
אבל בתוך הנפש הרגישה והעדינה הזו מתחבא שלוח מתורבת, שכמו שהגשש היו אומרים מתחיל לצאת לו קצף של אמסטל מהפה. 
אם במסגרת ההחרגות של הקורונה אתם לא תאפשרו לנשלטים להפגש עם גבירתם, אני לוקח גיטרה והולך מתחת לחלונה של גבירתי ומתחיל לשיר סרנדות. 
אני לא חוזליטו והמראה לא הולך להזכיר את מרפסות איטליה. 
גבירתי וכל מי ששמע אותי שר יכול להעיד שמדובר באירוע אסטרטגי.
כמה אסטרטגי? מומחים מעריכים שהתמותה תגדל במאות אחוזים -אנשים יקפצו מהמרפסות. 
תחריגו אותנו!
ויפה שעה אחת קודם.(אם כי גבירתי יותר יפה). 
שבת שלום ותודה.