בלילות של קורונה, אני מנסה מאוד לחשוב על גבירתי.
המחשבות עליה מגרשות מחשבות רעות ומטרידות, ויש כאלו שמאיימות לבוא.
באחד הלילות האחרונים יצא לי לחשוב על מה שאני חש כלפיה ויותר מכך -איך שאני חש את עצמי בהתייחס אליה.
המילה 'עבד' אליה גבירתי לא מתחברת ובצדק, רחוקה מלהתאים.
לא בשלשלאות ולא במוסרות הובאתי ואף כלוב לא מונע את בריחתי .
לא חוב ולא תבוסה הביאוני הלום.
לא שפל או חולשה גרמו להתפלש למרגלות רגליה ולנשק אותן בתאווה ואהבה.
אפילו המילה נשלט, על אף שמבוססת תשוקה שקיימת בי, מקטינה בעיני את הסיטואציה.
ואז הבנתי, המילה המתאימה היא חסות.
אמנם המילה חסות מקושרת אצלי אסוציאטיבית ל"קלאב הוטל לוטראקי יוון" מלפני המשחקים של מכבי ת"א עם קווין מגי וגבירתי היא לא קלאב הוטל. 😊
אבל אני בן חסות, במובן המקורי של המילה. .
בן חורין ואסיר תודה כורע לפניה ברצון ומקבל עליו בגיל, אהבה וייראה את עליונותה.
ומבקש להיות תחת חסותה.
כל יום וכל דקה מחדש.
ולמרגלות רצונה אני מוצא מחסה, חוכמה, טוב, וחום.
והיא בטבעיות שלעיתים נראית נונשלנטית מרגשת כל פעם מחדש.
ובאותה טבעיות היא קשוחה, דורשת ומיישרת.
ואני מקשיב, לומד, לעיתים גם בוכה.
אבל תמיד מציית ומשתפר.
ואז מחייך.
כי אני בן חסותה.
החזק והגאה.
