הזמן הזה מפחיד, זאת האמת נטולת הפילטרים.
הימים ארוכים, הלילות ארוכים יותר.
מליוני נשלטים פנטזו שנים על להיות בכלוב.
והנה בגלל וירוס אחד -אנחנו בכלוב האמיתי.
הכלוב של הבית שלנו, הכלוב שלנו של המחשבות שלנו.
מחשבות על העתיד המעורפל.
זה הכלוב האמיתי.
קשה מאוד שלא ליפול למחשבות שליליות.
אבל אם להיות רציונלי -המחשבות האלו לא יעזרו.
אני מנסה להתחזק, להיות טוב יותר, תחרותי יותר, אבל יש גם נפילות.
אז לצד נפילות, אני בוחר בלחשוב על רגעים אחרים, שמחים יותר.
על מבטה של גבירתי, זה שמפזר בתוכי נוגדני התנגדות.
על חיוכה.
על רגעים בהם הייתי אני, בלי מסיכה ובלי פילטרים.
אדם חופשי, מאושר והבעלים שלו.
אני חושב עליי מתפלש לרגליה, מנשק ומרגיש את טעמה המתוק של הכניעה.
מביט עליה, והיא יפה ומחייכת את חיוך הניצחון שלה.
חיוך שנצרב בי ואני מתגעגע אליו כמו אל טעמו של מאכל ילדות.
אין ביטחון, אבל יש תקווה ואמונה.
