בעבר כתבתי שילדות בשנות השמונים, ובטח שלפני, הייתה אירוע מטורלל למדי, שהיום על הרבה פחות אתה זוכה לזימון לחקירה.
קחו למשל את השיר "כושי כלב קט". האם היום מישהו יכול היה להוציא שיר שכזה בלי שתפתח נגדו חקירה בחשד לעבירה על החוק למניעת גזענות? על כך שמישהו בתחנת רדיו כלשהי ישמיע אותו אין טעם לדבר בכלל. או, נניח, שירה של חווה אלברשטיין על "הבובה ימימה" שרגליה עקומות. אין סיכוי, נכון?
ואם לאלו אין סיכוי מה הסיכוי שמישהו יחשוב לקרוא "בולבול אקבולבול" לתוכנית טלויזיה לילדים בנושא זהירות בדרכים?
ובכן, בשנות השמונים זה קרה: היתה תוכנית כזו שנפתחה בילדים צוחקים צחוק אמיתי, מתגלגל, חסר מעצורים ולפעמים גם נטול שיניים.
צחוק שרק ילדים יכולים לצחוק.
כי ילדים לא חושבים על העבר ולא נותנים להווה ולעתיד להפריע להם לצחוק, אם תשאלו ילד איך היה בגן, סביר מאוד להניח שתקבלו "כיף" כתשובה. כי ילדים רוצים כיף.
כשאתה ילד, כדור ומגרש אספלט יכולים לספק כיף אינסופי, כזה שאתה לא רוצה להפסיק גם כשאתה יודע שמחשיך ויש שיעורים שחייבים להכין. כשכיף לך, אתה מוכן להשאר עד מאוחר, כי כשכיף לך ואתה מחייך בלי הפסקה - אתה מוכן לשלם מחיר.
כשאנחנו מתבגרים, אנחנו שוכחים את הצורך האנושי שלנו לכיף.
אנחנו מגוננים על עצמנו בשכבות הגנה שימנעו מאתנו להיפגע, בדאגות שונות ומשונות, ולא מאפשרים לעצמנו להיות חשופים באמת. ואז זה כבר לא כיף.
ואז פתאום שיחה.
אמיתית, כנה, מלאת אמת ונטולת שכבות הגנה או גינוני עוואנטה, והשיחה הזו תופסת אותך.
שיחה שכמותה מזמן לא היתה לך.
היא משרה על השיחה ועליך אווירה נוחה ונעימה, ואתה יודע שאתה יכול להיות אמיתי ושהיא תהיה אמיתית. בלי הטקטיקות ובלי האסטרטגיות שמעייפות אותך ביום יום .
שיחה בין דומית לסאב? גם. אבל, בעיקר, שיחה בין שני אנשים .
וברגע אחד אתה חוזר להיות הילד מהמגרש אספלט, זה שלא רוצה שהשיחה תגמר ומוכן לישון פחות בכדי להמשיך את השיחה כי כיף לך, ואתה שכח מתי בפעם האחרונה היה לך כיף .ממש כיף.
השיחה מסתיימת ואתה חוזר לעבודתך. יש לך הרבה ממנה והיא לא ברת דחייה.
אבל אתה רגוע, מחייך ומאושר. כי לראשונה, אחרי הרבה זמן, היה לך כיף, וממשיך להיות לך כיף .
וגם הבוקר כיף לי.