דונאטו.
לפעמים אנשים עושים דברים לא ברורים.
למה? לפעמים בגלל חוסר מודעות מוחלט, או עקב שילוב קטלני של wishful thinking ומשאלת מוות.:)
מה גורם לאדם כמעט רגיל לנסות ולצאת מאיזור הנוחות שלו, ולהכניס ראש ללוע של לביאה? מה הוא חשב לעצמו?
שהוא הקטן, הלא מאוד מרשים, ובעל מבנה הגוף העגלגל (אם היה ברזילאי היה מכונה לבטח "דונאטו" בשל מראה הסופגנייה שטיפח עם השנים) יילך לעשות דאווינים מול ביתה של הנאה והחכמה שבנשים?
דונאטו, שמעטים, אם בכלל, הבחינו בנוכחותו? יש בכלל matchup בינו לבינה? היהפוך כושי עורו ודובון פרוותיו? נו ב'מת....מביך.
אפילו בקרב האגרוף בין יאיר לפיד לטייסון כהן היה הרבה יותר matchup.
"אין לו סיכוי", היה אומר מראש כל פרשן.
סוכניות ההימורים לא היו פותחות ליין בקרב הזה. חבל על הזמן והכסף.
אבל, בצעד מוזר שנע בתפר הדק שבין טפשות לגבורה, הוא לגם קצת משקה אומץ שטשטש היטב את פחדיו, וחשב לרגע קט בצורה משוחררת.
ואולי בכלל לא היה זה משקה אומץ, והוא בכלל היה שיכור קלות באותם רגעים? זאת לא נדע לעולם.
בטוח ומבושם, התחיל לעשות מולה סלטות מילוליות, מאלו שרק החברים הקרובים שלו ידעו שיכול לעשות.
ואפילו הם, בואו נודה, לא חשבו שמדובר באיזה עילוי.
אבל - שוד ושבר - שומו שמיים - הוא לכד את תשומת ליבה.
אפילו הצליח לשעשע אותה!
עושה ג'אגלינג עם המילים ולא מבין שבכך נגזר גורלו.
היא.
היא היתה שונה, כ"כ שונה, שאי אפשר היה אפילו להסביר עד כמה ובמה.
מיוחדת בהליכתה הבטוחה, מיוחדת בחוכמתה, בצורת חשיבתה היחודית, ברמת העניין שסבב אותה ובאיכויות של אלו שנקבצו סביבה.
בטוחה, שנונה, מצחיקה, ויפה. וטובה, הכי טובה שהוא פגש.
אלמלא הייתה זו שכונת יוקרה, אלא בית ספר, ניתן היה להגיד שהיא מלכת הכיתה.
למרות שהיא לא אוהבת את תואר "המלכה".
יופיה החיצוני היה מפעים, ועם זאת, הוא היה כאין וכאפס לעומת יופיה הפנימי.
יופיה הפנימי שהתגלה, זהר החוצה והכה בסנוורים.
משוררים לאומיים כותבים שירים על יופי שכזה, פסלים נחשבים מפסלים את יצירת חייהם בחושבם על מישהי שכזו.
ואני אומר לכם שגם יצירת חייהם לא היתה מצליחה להגיע לפרומיל מההילה והיופי שסבבו אותה.
ולמרות שבניד אצבע יכלה ללכוד כל אחד, העדיפה להשאיר את אצבעה המטופחת ללא תנועה זה זמן רב.
דונאטו הוקסם מיופיה הפנימי וחוכמתה, ורצה (מאוד-מאוד רצה!) בקרבתה.
כי אחת שכמותה לא פוגשים בכל שנה, גם לא בכל עשור...
אמנם היה מבושם קלות ממשקה האומץ, אבל גם ידע היטב שהיא בליגה אחרת.
ושהסיכוי שאצבעה המטופחת, כל שכן רצונה, תנוע לכיוונו, היה אפסי, מה שרק סייע לו לחוש טבעי ובטוח. כי מה כבר יש לו להפסיד?
נלכד.
מעודד מהצלחתו ומהעובדה שהאצילה והחכמה מבחינה בקיומו, דונאטו לקח שלוק נוסף ממשקה האומץ והמשיך לנסות להרשימה בעזרת סלטות מילוליות, ואחרות. ובעוד שהאדיוט עושה סלטות, האישה החכמה, המשכילה והנבונה, קראה אותו, למדה אותו, את יתרונותיו, חסרותיו ואת ליבו.
ככל שחייכה, כך הוא צבר יותר ביטחון ואיבד את אלמנט הפחד. חש בטוח בעצמו, פוסע עוד ועוד לכיוונה.
.מה שלא ידע, זה שבשלב זה דינו כבר נחרץ
כל שנשאר לה היה לוודא שמה שדונאטו עושה בעזרת משקה האומץ, הוא יוכל וירצה לעשות גם בלעדיו. לגרום לו להתחיל לצעוד במסלול, שממנו איש לא שב כאותו האדם, היה החלק הקל.
אז כן, מלכתחילה לא היה פה matchup.
הוא נלכד. בקרוב יחיה על מנת להפוך אותה לשמחה יותר. בקרוב יהיה שלה.
כל שנשאר לו זה רק לדעת זאת ולבקש ממנה ממש יפה לגאול אותו מחירותו.
זיהתה.
מה שהוא לא ידע, זה שהיא ידעה בדיוק מה היא עושה, מדוע מבין כולם סימנה אותו. דווקא אותו.
כשכולם ראו סופגניה, היא ראתה פוטנציאל.
כשהוא עשה סלטות מילוליות, היא ראתה תשוקה ומאמץ.
כשהוא עשה עבורה, בלי שתבקש, היא ראתה לב רעב והשקעה משוגעת.
היא זיהתה בו דברים שהוא לא ידע שקיימים בו, והיא ידעה להעריך אותו בגללם.
יש איתו דרך ארוכה, היא ידעה, אבל גם ידעה שיש בסופגניה הזו הרבה ריבה טובה. (או ריבת חלב, או פירות יער, מה שיתחשק לה.)
כרע.
אין רגע כואב ומתוק יותר מרגע הכניעה.
אני יודע שהנשלטים מנסים להימנע ממנו, אולי מחשש להתמכר. או לאכזב. או להתאכזב. גם דונאטו ניסה להימנע בדרך כלל.
אבל מולה? מרגע שהניעה את אצבעה המטופחת, מרגע שהחליטה שהיא רוצה לקחת אותו... נו ב'מת.
הסיכוי שלו להצליח להשאר על רגליו ולא להכנע היה אפסי. לא קיים.
מבט אחד ארוך בעיניה עשה את העבודה, הוא רק רצה להילקח.
לעשות אותה שמחה, לעשות אותה גאה.
נשאר רק לבלוע את הגאווה ולבקש...
לא חשוב כמה אדם ירצה בכניעה, עדיין בהתחלה הוא ינסה להמנע ממנה, לבטח יתקשה להביע אותה בקול רם.היא ידעה זאת, ידעה ונהנתה לראות אותו מתפתל, ידעה שברגע הנכון הוא יתפתל אחרת, למרגלותיה, ויבקש את חסותה.
היא ידעה שלאחר מכן שום דבר בחייו לא יהיה כפי שהיה עד כה.
שניהם ידעו.
אבל, הוא לא ידע עד כמה.
קולר.
בניגוד לדעה הרווחת, קולרים נכרכו קודם על צווארם של עבדים ורק אחר כך נכרכו סביב צווארם של הכלבים.
זו הסיבה שהמילה "קולר" זהה בעברית ובלועזית, עברית הרי שפה עתיקה הרבה יותר.
המילה "קולר" נכנסה לשפה העברית כשהוגלו היהודים מארץ ישראל והובלו בקולרים. ( כאן אני מראה לכולם כמה אני מבין בהיסטוריה ובבלשנות, למרות היותי סחבת מעצבים גאה).
ומכיוון שהיא היתה הרבה יותר חכמה מהרומאים, את הקולר היא לא כרכה סביב צווארו, אלא סביב נפשו.
בניגוד לאסירים, עבדים ברומא העתיקה, וכלבים, לא היה סיכוי שדונאטו ינסה לברוח.
היא ידעה שהוא שלה. מרצון ומתוך כמיהה גדולה לגרום לה לאושר.
כי הוא אמנם אסיר.
אבל יותר מכך - אסיר תודה.
מוקדש באהבה לטובה, יפה וחכמה שבגבירות.
גבירתי הנאצלת, שברוב טובה וחסדה זיכתה אותי לפני חודש ימים בתשומת ליבה, וכרכה קולר סביב נפשי.
ומאז מאירה לי את הדרך הטובה.
אלי, ואליה.
