ופתאום זה הכה בי:
בעולם העתיק קלטו שגבר הוא גבר, ולכן נהגו לסרס את המשרתים.
אגב (שימו לב לכמה אני אינטליגנטי ומשכיל): זוהי טעות נפוצה לחשוב שהשם "סריס" נלקח מתוך המילה "סרוס". אז לא רק, יש עוד משמעות.
הנה, מויקיפדיה:
"שר, בעל משרה רמה בשרות השליט. "
אני, ברוך השם, (ותודה לגבירתי) לא סריס, העסק עובד והחלומות שלי מאוד מיניים.
בחלומות שלי אני למרגלותיה, עושה כל מיני דברים שנשלטים מפנטזים עליהם.
ואז אני מתעורר, רץ לטלפון, בודק אם גבירתי שלחה הודעה (היא לא שולחת, כי היא ישנה), ומברך אותה בברכת בוקר טוב.
וכשאני חושב עליה (ואני חושב), אני הרבה פחות נשלט, הרבה יותר משרת.
רוצה הרבה יותר לעשות עבורה דברים יומיומים, הרבה פחות מיניים, הרבה יותר "רגילים".
לעשות עבורה בירורים, זה נעים, להחזיק עבורה שקית, זה נפלא, להכין לה קפה, זה נהדר.
שבועות ניסיתי לחשוב על הסוגיה, על הפער בין המודע שבימים לבין הלא מודע שבלילות, בין המשיכה האדירה שאני חש כשאני למרגלותיה (על אמת), להעדר המחשבה (או הפנטזיה המינית), במשך רוב שעות היום.
וכאמור, אז הכתה בי (אך לא הצליפה, זוהי פררוגטיבה של גבירתי) התובנה: מאחר ואני שייך לה, מאחר ואני גומר רק באישורה, אני מדחיק את האפשרות הזו בחיי. כמו סריס.
למה? כי האפשרות הזו לא תלויה בי, ולכן לא קיימת מבחינתי.
בנוכחותה, לעומת זאת, אני מזדקר, אוהו איך שאני מזדקר.
וככל שאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שגבירתי הצליחה להמציא זן חדש של נשלט.
סריס מנטלי.
