הביטוי "העולם כמרקחה" נולד במקרה.
אי אז, בתחילת ימיה של המדינה עורך עיתון ערב נאלץ להתמודד עם שלל אירועים, ומשלא ידע מי מהאירועים ראוי להיות בכותרת הראשית כתב "העולם כמרקחה" .
והעולם, ממש כמרקחה.
שופטים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, קולגות, כמעט כולם.
בשם הכבוד, והכסף אנשים לא בוחלים בכלום.
בעיניים כלות אתה רואה איך אנשים רעים יבעטו באחד שנמצא על הרצפה, ולא תבין מאיפה מגיע הרוע, והבטן מתהפכת.
אתה מנסה להאמין במין האנושי, שיש גם אחרים, הנה מישהו עוזר לו לקום, ללכת, הנה הוא מלווה אותו, "יש רוע בעולם" אתה אומר לעצמך "אבל זה לא אומר שהעולם רע".
אחר כך המוכה קם, מתחזק, ואתה שמח.
ואז אתה מגלה איך למחרת הוא מצטרף למכים ובעוט בזה שנתן לו יד, והבטן כבר עושה שני פליק פלאקים.
והאמונה, מה איתה?
ומהבפנוכו שלך נשמעת זעקה בתדר שרק אתה שומע.
לא, זה לא אני, זו הכמיהה שזועקת.
בתוך עולם של השקרנים והרעים, בין אלו שיחייכו אליך בפנים, וילכלכו מאחורי הגב, ואלו שיבעטו בכבודך בהזדמנות הראשונה היא זועקת, הכמיהה.
לזו שתגיד לך את האמת בפנים, שלא תפגע בך בכוונה אף פעם.
הכמיהה למגע ידיה, לחבק את רגליה, לנשק את ידיה, לשמוע את קולה.לציית לה.
כמיהה להחזיר לה על החסד שעשתה עמך, לעשות למענה, לגרום לה לחייך.
הכמיהה להיות ערום, גם כשאתה לבוש לגמרי.
כשהעולם כמרקחה, אין חזקה מהכמיהה למקום אמיתי.
למקום של אמת.
לגבירתי.
סתם שיר יפה שמתאים לתקופת הזמן הזו:
