על יופיה הפנימי והחיצוני של גבירתי, נכתבו הררי מילים, לפחות 2 הימאליות מהם אני כתבתי.
על חוכמתה וטוב ליבה נכתבו אפילו יותר, 2 אוורסטים (לכל הפחות) שלי.
אומרים שכל המרבה הרבה הרי זה משובח.
ואני אעשה זאת, אבל לא הפעם.
כי הפעם רציתי לדבר על עניין אחר.
לא הצלחנו להתראות בחודש הזה, כמעט כתבתי החודש המקולל הזה, ומהרבה בחינות הוא אכן היה כזה.
אבל הרבה בזכותה הוא היה גם מבורך.
כי למדתי בו הרבה עלי, עליה, ועל כמה שבורכתי.
על זה שכנראה מישהו למעלה סידר שאת הימים האלו אני אעבור כשאני שלה.
מתוך הדמעות אני מחבק את הטוב, מתוך החושך אני רואה את האור, מתוך העצב אני נצמד לחיוך, מתוך הטירוף אני שומע את ההגיון.
אותה.
ואני מחייך.
ראיתי כבר גבירות, ראיתי שולטות. חלקן רעות ואכזריות, חלקן טובות.
אבל לא ראיתי שולטת שלוקחת ללב כ"כ את העובדה שבגלל סדר יום לא אנושי כמעט, לא היה לה מספיק זמן עבור הנשלט שלה.
טרם ראיתי מישהי שאכפת לה כ"כ מהנשלט שלה, מישהי שחושבת כל כך הרבה על הנשלט.
לא סשן, או אלמנט בדסמי כלשהו, אלא עליו, האדם, על חייו.
כשאני שלה אני מחבק את השפיות ולא נותן לעצב לפרק אותי .
לא נותן לדיכאון להכניע אותי.
כשאני שלה, אני בלתי מנוצח.
אני מבורך.
