פרולוג.
מזה כמעט 5 חודשים בוערת בתוכי אש ההערצה לגבירתי.
גחל קטן, חם ולוחש, שהפך לאש גדולה של תשוקה.
זה לא קרה במקרה.
כל אש צריכה אוויר וחומר בעירה, גבירתי היא הרוח וחומר הבעירה- יחד.
הקשיחות שלה, והדרישות שלה ממני - הם הרוח, חוכמתה וטוב הלב שלה - הם חומר הבעירה.
מתנה.
בית קפה קטן, מקום נחמד, יום שמש נעים.
גבירתי, יפה כתמיד, מפזרת ניצוצות אצילות ברדיוס של עשרות מטרים. (ואני לא יכול להוריד ממנה את העיניים...)
היא צוחקת עלי, וכדי להרים מעט את גובה הלהבות , גבירתי שולפת מצת (מטפורי), ומספרת שהביאה עמה מתנה ליום ההולדת שחגגתי לא מזמן.
אחרי משחק ניחושים קצר (וכושל מצידי) היא שולפת את פח הנפט (המטפורי) ושופכת על תשוקתי:
לא עט פרקר גבירתי העניקה לי, כי אם מתנה נהדרת יותר מכל דבר שהייתי יכול לחלום עליו:
פריט לבוש, מהקולקציה הפרטית והעשירה שלה, ספוג בריחות גופה המדהימים. היא דורשת שאפשוט את היד ומניחה בתוכה את ה_מתנה הזו. ומחייכת.
ליבי הולם בחוזקה ובכאלו עוצמות, עד שבעיני רוחי אני רואה איך ניידת צהובה של שח"ל מפנה אותי משם עם סירנות ובלגן.
אבל... גבירתי היא אישה עסוקה בטירוף, מי כמוני יודע, וענייני ניידות, פינויים וצנתורים לא נמצאים בלו"ז שלה, למיטב ידיעתי.
אז אין ברירה, אני מפגין בגרות, מתמקד בעיניה, מחזיק את השולחן חזק, משכנע את עצמי שגם לזחול מתחת לשולחן, לנשק את ידיה ורגליה, עשוי לשמח אותה פחות בנקודת זמן זו.
למזלי הטוב, לאישה שלידנו נופל המעיל, גבירתי פוקדת עלי בשקט להיות ג'נטלמן ולהרים את המעיל מיד.
בלי להתווכח, אני יורד על ברכי, מול גבירתי, ועל הדרך מרים את המעיל ומגיש לאותה האישה. היא מודה לי.
ככה, גם יצאתי ג'נטלמן, וגם זכיתי לכרוע ברך בפני גבירתי. שלא תגידו שאני לא חכם. לפעמים.
שעה ארוכה אח"כ, ברכבת בין עשרות אנשים, אני מקרב את ידי הקמוצה לאפי, שואף מלא חזה את ריחותיה הנעימים והמשכרים.
ואז שוב ושוב.
מכור לריח הזה, מתקשה להבין איך אעביר את ימי בעבודה בלי להריח את פיסת הבד הדקיקה הזו בכל 5 דקות.
אפילוג.
אני אש בוערת. עם להבות גבוהות של תשוקה.
עשו לי טובה: מסרו לסמי שגם אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי, אז שלא ינסה אפילו. :)
כי רק גבירתי שולטת בגובה הלהבות האלה.
וכמה שהיא טובה בשליטה הזו...
