באופן מסורתי אצלי, הימים של של לפני פסח , הם ימים של מחשבות על חרות, ועל עבדות.
השנה, או כמאמר השיר "הלילה הזה" המחשבות נשתנו.
חושב על הצורך להרגיש חופשי להיות רכושה, לעומת העבדות המשתקת שבפחד.
הפחד לעשות, הפחד מכישלון.
כאילו שהיתה עליי חלודה, והתיזו עליה WD40, כאילו הייתי מבנה ארכיאולוגי שהיה קבור תחת החול, פתאום נחשפתי. שביר יותר, אבל אמיתי, ויפה יותר.
בהיותי רכושה של גבירתי, למדתי להכשל.
למדתי גם שאני צריך להתמודד, להתאמץ, וגם לפחד.
אחרי שבשם איזו חשיבה מנצחת, או סביר יותר סתם הדחקה, ביטלתי מחשבות על כישלון, מחקתי פחדים, ועם זאת נתתי להם לשלוט בי, בתת מודע.
רק גבירתי שולטת בי, עכשיו. לא הפחדים.
ב5 החודשים האחרונים עברתי לא מעט, בהיבט האישי, גם בחלק הנעים,וגם בחלק הקשה.
חשבתי שאספיק יותר, רציתי להספיק יותר, אבל בניגוד לעבר: לא נתתי לפחד לנצח אותי.
ולמדתי גם לחבק את הפחד, לחיות איתו, לדעת שהכשלון הוא אפשרות, אבל לא לתת לו לקשור אותי.
למדתי שאני צריך להתאמץ, להתמודד עם הפחדים, להיות גדול יותר,טוב יותר.
להיות הכי טוב , ואז להתאמץ ולהשתפר.
כי לגבירתי לא מגיע פחות מהכי טוב.
להיות רכושה, זו החירות שלי.
