שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

דוב(ר) ההרמון

אתמול היה דוב ויהיה גם מחר.
הכי דוב בהרמונה של הגבירה.
לפני 5 שנים. 26 באפריל 2019 בשעה 21:45

היא לא צריכה שוט, ולא חייבת בגדי עור.

שבטה הוא לשונה, והיא לא חוסכת בו.

אך גם לא עושה בו שימוש רק כיוון שהיא יכולה.

דברי חכמים בנחת נשמעים, ושלה על אחת כמה וכמה.

הצלפות לשונה חדות, כואבות ושורטות מכל שוט.

כזו היא האמת.

וכשהיא מצליפה בי, אני יודע שזה הזמן להקשיב.

 

 

היא לא משחקת, היא לא מתיימרת להיות מה שהיא איננה.

ולא צריכה להיות מה שאיננה, על מנת שאחשוב שהיא כזו .

היא אמיתית, טבעית, ויותר מהכל מדוייקת.

מחמאותיה אמת, וכן ליבי רוקד כשאני זוכה להן.

 

 

עליונותה לא מוטלת בספק לרגע.

דווקא כי אינה מנסה לצעוק אותה.

נפשי צמאה לה. כל הזמן.

לכל דקה איתה, בכל אספקט, או מדיה אפשרית.

לקולה, למגעה, לעיניה, לחיוכה היפה, כשהיא מחייכת הנשמה שלי מחוללת.

 

אני מתגעגע אליה, כל יום, כל דקה.

גם כשאני איתה.

כמו גמל למיים, אני אליה.

נוצר רגעים, אוגר, על מנת לפרוק ולשחזר בהמשך.

מיים הם חיים, גם הרגעים שלי איתה.

צמא אליה, ולעולם לא ארווה.

 

Milonga​(שולטת) - משורר שלי. :)
לפני 5 שנים
rosso​(נשלט){Milonga} - תודה, גבירתי.
לפני שלקחת אותי, לא ידעתי חמשיר מה הוא?
את, גבירתי, גרמת למישהו שחושב שמונה ליזה,זו עליזה שהייתה שכנה שלו, ללכת למוזיאונים ולכתוב שירה.

לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י