ובכל יום, אני מגרד עוד קצת משכבות ההגנה העצמית, מאבק השנים.
שנים של פחד להגיד לעצמי, (כל שכן למישהי אחרת) מה אני רוצה?
מזקק את עצמי, כל יום עוד קצת.
אמנם על פי חלק מהאנשים כאן גבירות צריכות רק לדרוש.
ואמנם גבירתי הנשגבת (על כל מעלותיה) לא בדיוק עומדת בתקן הזה........ אבל היי, פה זה בדסמ, לא אשקלונה פארק.
לא כל מה שאני רוצה יקרה בהכרח (או בכלל).
אבל, כשגבירתי מעוניינת לדעת מה אני רוצה?
אני צריך לדעת להגיד את האמת.
קודם כל לי, ואז לה.
ופה הקטע.
כי לה אני לא רוצה, ולא יכול לשקר, לי כן.
שנים עשיתי זאת הרי.
אז אני חייב להגיד את האמת לעצמי.
ובשביל זה, אני צריך להיות חזק ובטוח.
מוזר כמה שזה מוזר.
אבל צריך המון בטחון על מנת להגיד שאני זקוק לה, לגבירתי.
ההודאה הפשוטה והכנה הזו מצריכה לא מעט כח, ענווה, וכניעה טהורה.
לא כזו שלקוחה מאיזה סרט פורנו בדסמ עם אזדה סין, או סידוניה.
כניעה מזוקקת של לב זקוק.
אז אני לוקח אוויר, שותה מיץ אומץ ומכריז:
אני רוסו, מצהיר בזאת שאני נזקק.
אני זקוק לגבירתי.
לסמכות שלה, לתבונה שלה, ולקרבה שלה.
אני זקוק לה.