לפני 5 שנים. 16 ביוני 2019 בשעה 11:48
השפתיים שלה, יפות, חושניות, ונושפות עליי.
מסירות מתוכי שכבות של חול זמן, שכבה אחרי שכבה.
הציפורנים שלה חדות, ועשויות באומנות.
בעזרתן היא מגרדת בזהירות, ובנחישות –עוד שכבה, ועוד אבן.
מתחת לשכבות חי עוף חול, של רגש, עיר שלא להגיד עולם של תחושות ורגשות, שנקברו מתחת לחול הזמן, השגרה, והחשש.
כמו איזו עיר נבטית שהמשיכה חייה, מתחת לשכבות של חול, עיר שחיה והיתה קבורה בו זמנית.
והיא נושפת, ומגרדת, נוגעת וחושפת עולם חדש-ישן של רגש.
של התרגשות, של שמחה, טווח חדש של רגשות שמאזן את הרגשות שלי.
טווח שמאפשר לי להיות הרבה יותר נעים, רגוע, ומאוזן.
הרבה יותר חי.
*מאובן
