גיטרה מונחת בצד החדר.
אלמלא הייתה הפוכה ועליה מפה, הייתי אומר מונחת כאבן שאין לה הופכין.
ומעל המפה שמעל הגיטרה, שלל בובות קטנות וכל מיני פיצ'יפקעס ששמים על מדפים.
עם הזמן מיתריה של הגיטרה בדימוס רופפים, גם הגיטרה כמעט שכחה שהיא גיטרה ולא מעמד בובות.
.ביום בהיר אחד, באופן כמעט מקרי, מישהו מחליט לאוורר את המפה מישהי אחרת מזהה את הגיטרה, לוקחת אותה, מסירה אבק, בוחנת אותה היטב, מתקנת ומותחת את מיתריה, מכוונת ו...מנגנת.
והיא פורטת עלי, מרגשת אותי, אני מרגיש תחושה של ביטחון ושייכות, כפי שמעולם לא חשתי.
ופתאום מופקים ממני צלילים כמותם מעולם לא יצאו, כמו שרק גיטרה אסירת תודה יכולה להפיק, כאשר אומנית פורטת עליה.
אסיר תודה לצאת מחושך לאור.
אני יודע שלמרות שגבירתי יכולה לקרוע את מיתרי, היא בוחרת לפרוט עליהם בעוצמות הכי חזקות בהן לא יקרעו.
אני גיטרה, גבירתי.
שלך.