התחלנו את המסע שלנו בנפרד.
היום הראשון..
לא תיארתי לעצמי שזה יהיה קשה כל כך.
בדרך חזרה הרגשתי שחזרתי אחורה בזמן , שהייתי רק אני והבנות .
נוהגת לבד , דואגת לבד , צריכה להסתדר לבד.
לא היית כדי להחזיק לי את היד בדרך , לא היית שם לנשק אותי או כדי לעזור לי כשנפלתי , לא היית שם כדי לגרום לי לחייך .
דיברתי כי הייתי חייבת .
אבל כל השעות האלו הרגשתי בעוצמה עד כמה אתה חסר לי .
אמצע שבוע זה יותר נסבל ..
אבל חופשים ? שישי שבת ? לטייל בלעדייך ?
זה אכזרי.
השבוע הזה יהיה קשה יותר..
4 ימים לא אהיה איתך ועוד יהיה המשך לשישי שבת ראשון , 3 ימים ברצף שלא ניפגש.
אני לא יכולה לדמיין בכלל איך אתמודד עם זה .
בא לי להכניס את הראש מתחת לכרית ולהתפלל שהכל יעבור.
רק שתדע שהבנות בדרך הלוך וחזור לא הפסיקו לשאול עליך .
אני מקווה שכל הכאב הזה ישתלם למישהו.
הדבר היחידי שנותן לי נחת זה שאתה מאושר עם ילדייך.
מאחלת שתמיד תהיה מאושר איתם.