בשבילי... רק בשבילי...

אליי , כאדם , כיישות , לזה שקוראים לי בשם.

תקופה ארוכה ולא נגמרת שאני נמצאת במסגרת הבית וההורות.

וזה כל כך בודד וקשה . 

המלחמה הארורה הזו סוגרת עליי . 

תקופה שחשבתי שכל כך אהנה ממנה עברה להיות מעיקה.

אין יום שאני מחכה לקום בבוקר. 

אני אמא אוהבת אבל אני לא מסוגלת יותר .

להכיל מהבוקר עד הערב .

ללמד , לחנך , להקשיב , לצעוק כבר יותר מ3 חודשים מהבוקר ועד הערב .

זה לא אני .

אני אדם חי.

שמח ומאושר .

והיום אני מרגישה כמו אדם מת שמתהלך בבית .

רע לי .

אין לי דרך לשנות את זה ..

ואני כל כך לבד .

וכאתה מגיע , אני עדיין לבד.

כי אתה מגיע מאוחר מדיי..

אחרי שסחטו ממני הכל ואין לי כבר כוח לדבר , לנשום , להיות אני. 

לקחו ממני את החופש.

את האור שלי.

את עצמי.

מלחמה.