לא רק גברים בוכים בלילה .
גם נשים .
נשים שכנראה כבר נגמר להן הכוח להיאבק.
שכבר לא רוצות רחמים.
פגעת בי,
צעקתי לעזרה .
צחקת .
ביקשתי עזרה.
נפנפת.
סיפרת לי סיפורים על מה יותר חשוב ממני .
אני כבר לא רוצה ממך עזרה.
לא רוצה שתפגע בי יותר .
"כולם ככה , מה את מצפה .."
זו הסביבה שלי.
סביבה שלא יודעת מהו גבר שהוא שותף אמיתי לנטל.
זו לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה.
כבר אמרו לי זאת בעבר .
תמיד סירבתי לקבל את זה .
כי אני יודעת שיש אחרת .
אבל.. לא אצלי .
חבל שהנפש שלי לא יכולה להיות ביטוי גופני .
הביטוי הגופני שלי זה גוף חנוק מבפנים שזקוק למכונת נשימה .
אבל לא רואים אותה .
אז אפשר , אפשר להתעלם באלגנטיות.
זו המצוקה שלי וכבר שנים שלא הרגשתי כל כך לבד.
בעבר הייתי חושבת מה אפשר לעשות ..
היום אני מבינה שאין.
אני לא חשובה מספיק לאף אחד.
והאנשים לידי ? לצידי?
רואים את עצמם לפני הכל .
כל כך לא נעים לראות את זה ולחוות את זה מכל הכיוונים.
כואב לי .
ואני לא רוצה לתת לאף אחד להיכנס פנימה.
ואתה ? כנראה תצטרך להתרגל לאישה אחרת .
כי אני לא רוצה ממך יותר "טובות".
רציתי רק שלא תיתן לי ליפול.
ככה זו אהבה לא ?!
