חייך וחיי. עכשיו.

נכון.
כל כך נכון.
וכל כך לא אפשרי כרגע.
ואפילו לא ברור לי למה...

על פניו, הכל מתאים.
התחלה נפלאה.
אח, אחות, אמא, החבר של אמא.

וזה לא הצליח.
וזה כל מתסכל.
כאילו הנחמה האולטימטיבית -
"זה קורה במשפחות הכי טובות".

אז מה ?

אתה ואני -
חיבור שלא קיים כמוהו.
לפחות לא מכירה עוד אחד כזה.
והעולם
לא רוצה, לא מקבל
אותנו.

אפילו לא עצוב.
מכעיס.
אני כל כך כועסת.

ופוחדת נורא.
ואתה מחזיק אותי, כשאתה יכול.
ואני לא יודעת כמה עוד תוכל.
ואני מקוה.
כי אין לי משהו אחר לעשות, בעצם.

ואולי
הדבר הנכון הוא
שהיה כייף. נטו.
ועכשיו אתה ישן,
ואולי תתעורר עם חיוך.
ואולי הצלחתי לתת לך עוד קצת אויר.
ואולי
העולם שסביבך מספיק בשביל להחזיק אותך עד שאגיע.
ואני אגיע.
לא יודעת איך, מתי וכל יתר השאלות.

יודעת שאגיע.

אנחנו בלתי נמנעים, אח קטן שלי.
זו התחושה הכי חזקה.