לפעמים הוא מבלבל אותי.
ההתנהגות שלו אינה כמו של ידיד רגיל. גם לא של יזיז. היחסים בינינו הם סוג של יצור כלאיים.
הוא מסוגל לפלרטט ולשלוח הודעות עם נשיקות בוואטסאפ ולהפגין התלהבות של ממש להפגש איתי, להתלטף ולהתכרבל ולהתחבק שעות.
מצד שני, הוא מדבר איתי על בחורות אחרות, הוא הבהיר שהוא לא מעוניין בקשר רציני כשיזמתי צעד בנושא והוא רואה אותי בעיקר כשהוא מגיע לאיזור שלי כדי לצאת עם מישהי שהוא נפגש איתה כבר לדייט רביעי או חמישי והם עדיין לא התנשקו (יש לה איזה אישיו הזוי. לא ברור לי מה הסיפור שלה ולמה הוא עדיין ממשיך לתת לה הזדמנות). אני נפגשתי איתו מספר פעמים דומה, רק שבחלק מהפעמים ישנו יחד.
כן, יש לי תחושת פספוס איתו.
נכנסתי לאוטו, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך וממושך. אנחנו מכירים חודש וטיפה (אבל יצא לנו להפגש בערך אחת לשבוע), ואני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שהצעתי לחבק אותו, והוא הרגיש נבוך מזה שהחיבוק שלי היה מעט ארוך יותר ממה שציפה. פתאום הוא כל כך אוהב את החיבוקים שלי, שהוא ממש מחפש אותם בכל הזדמנות.
אנחנו חוככים בדעתנו לאן לצאת לאכול (בסוף לא הייתי רעבה מספיק כדי לצאת עם הידיד השולט).
הצעתי ללכת לבית קפה הצמחוני שהידיד הציע לי.
הוא מסכים, אבל בדרך הוא אומר שהוא רוצה לקחת אותי לגן היפני.
אני סוברת בטעות שמדובר במסעדה יפנית, ואז אנחנו מגיעים לגן חשוך שמעוצב בסגנון יפני.
הוא רק רוצה להראות לי אותו.
אני קצת נלחצת. נלחצת כי הוא משדר לי מסרים סותרים ואני כבר לא יודעת איך להתנהג איתו/אליו. מה פתאום רומנטיקה?
אנחנו מטיילים בשבילים, מתבוננים בשיחים המעוצבים, בבריכות הדגים הקטנות. אני מספרת לו על דגי קוי ומראה לו תמונות בטלפון, כי הוא לא ידע מה הם. הוא צוחק עליי שבמקום ליהנות מהמקום, אני מראה לו דברים בטלפון. קשה לי ליהנות מהטיול. אני לא מצליחה להבין מה המטרה שלו. מפל קטן, פרגולה.
הוא מחזיק לי קצת את היד.
"אתה מביא לפה את הדייטים שלך?"
"לא, רק את בנות הזוג היציבות", הוא אומר.
קצת מלחיץ.
"תראה את הפרגולה, לא נראה לך שזה אחלה מקום להתחתן בו? לפזר נרות ופרחים..."
הפעם תורו להילחץ... "אני לא חושב שאני מתכוון להתחתן שוב"
"יהיה לך קשה למצוא רווקה שלא תרצה להתחתן", אני עוקצת אותו.
אני בטוחה שהמקום יפה יותר באור יום.
הוא אומר שאני מתלוננת כל הזמן.
אני מוצאת משהו נחמד לומר בכל זאת, והוא מרוצה :)
***
מגיעים לחנייה מרוחקת מעט מבית הקפה.
קצת קריר.
הוא מחבק אותי במותניים ואנחנו הולכים מחובקים לבית הקפה.
מהצד זה יכל להיראות כאילו אנחנו זוג.
בבית הקפה יש רשימת המתנה ארוכה מידי, ואנחנו מחליטים לחתוך למקום אחר.
הוא מציע מקומות בזמן הנסיעה, ואני בוחנת את התפריטים בטלפון שלי, פוסלת אותם אחד אחד.
מגיעים בספונטניות למקס ברנר.
אני מכורת שוקולד.
אבל אני רעבה, ולמקס ברנר לא הולכים בשביל אוכל, אלא בשביל מתוק.
מסכמים לקחת ביחד מנה רגילה וקינוח כדי ליהנות מכל העולמות.
מתיישבים בשולחן פינתי.
המסעדה חשוכה למדי, יש אווירה אינטימית ורומנטית. אורות עמומים.
אנחנו בוחרים ביחד, הוא די נותן לי לבחור. גמיש בהכל.
"רק שתהיי מרוצה. אני רוצה שתחייכי".
איך אפשר לא לחייך עם ג'נטלמניות כזו?!
ממתינים לשתייה.
הוא תופס לי את כפות הידיים ומנסה לאחוז בהן באקט רומנטי.
אני מיד חומקת מהן והולכת לשירותים.
חוזרת. הוא מנסה בפעם השניה, ואני שוב חומקת ושותה.
בפעם השלישית, הוא אומר שלא הולך לו, ואני מאפשרת.
מה להחזיק ידיים?!
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שהחזקתי ידיים עם מישהו במסעדה.
זה בגלל שחסרה לו גם אינטימיות וזוגיות והוא פשוט בנאדם חם כזה והוא מאתר אצלי גם את הצורך הזה ולכן זה נוח לו להשליך זאת עליי ו"להשתמש" בי למטרה הזו, או שיש מעבר? אולי הוא אפילו לא מודע? אנחנו מתכתבים כל יום בהודעות. כל בוקר מישהו מאחל לשני בוקר טוב. מדברים בטלפון פעמיים בשבוע. שיחות ארוכות. הרבה יותר ארוכות מבחורות שהוא יוצא איתן לדייט. הוא מתכתב איתי ומדבר איתי יותר מהבחורה שהוא לכאורה יוצא איתה (וממקבל, כי לא מרגיש בדיוק לאן זה מתקדם, אם בכלל). יש משיכה, כיף לנו ביחד, אנחנו באותו ראש. יש לו אינטליגנציה רגשית מרשימה. עיצות טובות. גם כמה שריטות ודפיקויות 😄 הוא מזכיר לי את הגרוש שלי יותר מידי. בפשרנות, בוותרנות, ב-רכות. אני מזכירה לו קצת את גרושתו בדומיננטיות שלי ואפילו קצת בשתלטנות- רק שכל אחד מאיתנו הוא הגרסה המרוככת והמעודנת של האקס של השני.
אני שואלת במבוכה ובהומור אם הוא רוצה להחזיק לי את היד כדי לקרוא לי בכף היד.
אני מובכת מאוד, כי לפעמים אני פשוט לא יודעת איך להתנהג מולו.
הוא צוחק וממשיך ללטף לי בעדינות עם קצות האצבעות את פנים כף היד.
כשהצלחת של הפסטה מגיעה, אנחנו חולקים אותה ביחד, היישר מאותה צלחת.
אני מספרת לו על הנרקיסיסט מהמועדון, מינוס ההצעות המגונות, אולי בניסיון נסתר לבדוק אם הוא מקנא.
מעדכנת אותו שהעליתי הבוקר תמונה חדשה לאוקיי קיופיד עם מחשוף חביב, וקיבלתי בינתיים כבר 15 הודעות חדשות, יבול לא מאפיין יום רגיל. תוהה בקול אם התמונה סקסית מידי, ולכן מושכת את האנשים הלא נכונים.
הוא מראה לי הודעות של נשים מקיופיד, אני מראה לו של גברים.
אני מחטטת לו בוואטסאפ בטלפון והוא בשלי.
הוואטסאפ שלו ממש משעמם, בשלי אני חוששת לתת לו לקרוא כי יש יותר מידי תכתובות מיניות מידי עם נשלטים. לא שאכפת לי, הוא הרי יודע שאני בקטע. גם התמונות הסוטות שקיבלתי מוסתרות היטב באפליקציה ורק לי יש גישה אליהן עם קוד. ממילא אין שמות מלאים ומזהים באנשי הקשר.
הגיע מנת פונדו שוקולד עם פירות וגודיס.
אני מתבייתת על השוקולד המריר, הוא על החלב.
לפתע הוא אומר שיש לי קצת שוקולד על האצבע ומלקק אותה.
"אפילו לאצבע שלך יש את הריח שלך"
"איזה ריח יש לאצבע?"
"הריח של הגוף שלך, של הרגליים שלך"
"של הרגליים שלי?"
"את מנסה להביך אותי?"
"אני באמת לא מבינה למה אתה מתכוון"
"אל בין הרגליים שלך"
אני מצחקקת.
"הריח של הבושם שלך...".
אנחנו מתבוננים אחד בשניה ושותקים.
אוכלים בניחותא.
"מה לדעתך יותר טעים, החלב או המריר?"
"בד"כ אני אוהב מריר, אבל הפעם החלב יותר מפנק. המריר יותר מתוחכם... ועכשיו בא לי להתפנק"
אני טובלת אצבע במריר ונותנת לו לטעום את האצבע שלי.
"זה....", אני דוחפת אותה על בין השפתיים שלו. הוא יונק אותה בעדינות ועוצם את העיניים, מתענג על הטעם של האצבע שלי מתובלת בשוקולד.
"או זה...", אני טובלת אותה בקערת שוקולד החלב המומס ומעבירה אותה על השפתיים שלו. הוא מוצץ אותה, מלקק בתאוותנות. יותר זמן מהקודמת.
"אין ספק שהחלב", הוא אומר לבסוף.
האוכל נגמר, אנחנו ממשיכים לדבר.
המלצרית בכל פעם מפנה משהו, נראה שהיא רומזת לנו ללכת.
כבר מאוחר.
אנחנו מחליטים להבין את הרמז ולהמשיך לדבר בבית.
ממילא מחר אנחנו צריכים לקום מוקדם.
מזמינים חשבון. הוא מציע לשלם.
אני מופתעת ואומרת שאין צורך.
הוא שואל שוב.
אני אומרת לו בפתיעה שאנחנו לא בדייט, ואין צורך.
היה נראה שמשום מה זה קצת חשוב לו והוא מופתע מהסירוב שלי, אבל הוא משחרר ואנחנו חולקים.
יוצאים משם לאוטו מחובקים.
ביוזמתו.
***
הוא מספר לי שהוא אפה לי לחם כבקשתי באופה הלחם שלו. ביקשתי עגבניות מיובשות, זיתי קלמטה ושום.
הוא מספר שערב לפני כן הוא הכין את התערובת ללא המים כדי שלא יתקלקל, הכניס למקרר, ולפני שיצא מהבית לעבודה, כיוון את הטיימר כדי שהאופה לחם יכין את הלחם כשהוא בעבודה, כך שכשאגיע אליו הביתה יהיה לי לחם חם וטרי. הוא לא רצה לתת לי לחם שעומד בחוץ יממה.
אני מתרגשת מהמחשבה המעמיקה לגביי, אבל מסתבר שזה לא נגמר. רק כשהוא בדרך לעבודה, הוא מבין שהפעיל את המכשיר, אבל בלי להוסיף מים. ניסה לחשב אם כדאי לחזור ולהוסיף מים או לבוא בזמן הפסקת הצהריים שלו, ומחליט לבוא בהפסקת הצהריים.
הוא נסע בצהריים במיוחד כדי להוסיף מים ומשלב עם סידורים אחרים, ונשמע מאוכזב מזה שאמרתי לו שאני לא מתכוונת לאכול עכשיו לחם כי אני מפוצצת, ואני שומרת את זה לארוחת בוקר. אני אומרת לו שזה ממש מקסים בעיניי כל ההתאמצות הזו, ושאני חושבת שזה הדבר הנחמד ביותר שמישהו עשה עבורי לאחרונה.
בדרך לבית שלו, אני מדברת עם הבן שלי בטלפון. בתום השיחה הוא אומר בטון מוקסם שאני אמא למופת, והוא ממש מתרשם מהסבלנות, הרוך והאהבה שהפגנתי, כאילו בזמן שדיברתי איתו לא היה קיים שום דבר אחר בעולם חוץ ממנו. הופתעתי מאוד, ולא הבנתי ממה ההתלהבות. שיחה רגילה.
