זה נדיר עבורי שאני מגיעה למרכז.
והנה, הגיעה ההזדמנות שהגעתי ליומיים בשל ימי עיון. ניצלתי זאת על מנת לישון במרכז.
כשסיימתי את יום העיון, תיאמתי עם ידיד שלי, שולט, שנפגש ונצא לארוחת ערב בבית קפה. מאחר ואכלתי ארוחת צהריים משביעה, לא הייתי רעבה אחה"צ כשהגעתי אליו. הלכתי לבית שלו, וישבנו על גג הבניין, כשרוח קרירה מנשבת על פנינו ואנו משקיפים על הנוף. דיברנו על דברים וניליים ועל דברים בדסמיים. עקצנו אחד את השניה כל הזמן. בצחוק. כשהיה קר מידי בכדי לשבת שם, ביקשתי שנלך אליו לבית.
***
שרועה על המיטה שלו, נעלי העקב שלי זרוקים על הרצפה. הוא יושב על הרצפה, נשען על הקיר ומביט בי.
אנחנו מדברים, שיחת נפש. הוא סיפר על האקסית הזונה שלו, אני סיפרתי על האקס הכלב שלי. קווי דמיון. רק שהוא נקם בה, ואני לא.
אני מתגרה בו על כך שהוא נמצא במקומו- על הרצפה, ואני מעליו. מניחה את רגלי על כתפו. הוא מביט בי במבט כאילו הוא עוד רגע דוקר אותי, ומעיף את הרגל שלי.
אנחנו מדברים על ספרים, ואני מבקשת לראות את הספרים שלו שנמצאים בארון. אני פותחת את דלתות הארון, כורעת על ברכיי ומביטה בהם.
לפתע הוא עומד מאחוריי. הוא מצביע על ספר מסויים שחיפשתי, ופתאום אני מרגישה את היד שלו אוחזת במחלפות שיערותיי ומושך אותן כלפי מעלה. למען האמת, זה קצת מחרמן אותי. אף אחד לא מעיז לעשות לי את זה.
"תפסיק", אני מבקשת, ומעיפה יד לאחור, מכה בו בירך. הוא מחייך אליי מלמעלה. מרפה.
ממשיכה להתבונן בספרים, ושוב הוא תופס לי בשיער, אני מעיפה אגרוף לאחור, מעט מעל המפשעה. "בפעם הבאה אני אכוון יותר טוב"
"תזהרי"
"לא, אתה תזהר", אני נותנת לו מכה בבטן.
הוא מתקפל ומשחרר אותי.
אני מיד מנצלת את ההזדמנות שהוא יושב על המיטה, מתיישבת על האגן שלו ומנסה לתפוס את היד שלו. אני יודעת שאחת מהן פצועה וכואבת מאוד.
"תפסיקי", הוא אומר.
"ומה אם לא?", אני שואלת בחיוך שדוני.
הוא מיד תופס לי את היד ומכופף אותה לאחור. במהלך תזוזותיי, אצבעות כף רגלי השמאלית נתקעות ברווח בין המזרן למיטה, אני צועקת שאצבעותיי תקועות ועקומות. איך שהוא מרפה ממני קצת על מנת שאוכל לשחרר את הרגל, אני מיד דוחפת אותו למיטה (לפחות מנסה), ושולחת את ידי כדי לחנוק אותו.
"חבל, אני חזק ממך", הוא אומר לי בטון רגוע.
כאילו אני איזה עכבר קטן שעולה על פיל ולא מזיז לו.
אני יודעת שהוא חזק מאוד ומוצק מאוד, למרות שהוא נמוך קומה. הוא ספורטיבי מאוד.
אני אוהבת להתאבק, והמחשבה שנלך מכות על המיטה מלהיבה אותי.
הוא מהגברים האלה שנראים ילדים טובים, אבל יש להם מבט שובב בעיניים, והם בעצם ילדים רעים. מהסוג שצריך להזהר איתם.
אני מתנפלת עליו, כורכת את היד שלי סביב הצוואר שלו ומנסה לנעול אותו ולהפוך אותו על הגב, הוא הופך אותי על הגב וזורק אותי על המיטה. אני שוכבת עליה ומתנשפת, והוא קם והולך, חוזר למקומו על הרצפה.
אני לא בטוחה מי מבינינו ניצח, אבל אני לא מתכוונת לשתוק.
מאוחר יותר, אני מתגרה בו שוב, ומאיימת שאתפוס את היד הפגועה. הוא מאיים שיכאיב לי באופן כזה שאני אתחרט אם אעז לעשות צעד כזה. אני אומרת לו שהוא לא יעז כי הוא בחור טוב, והוא אומר שהוא טוב רק ל-חיות (הוא צמחוני).
אני יודעת שאולי האיום שלו נכון, שגם אם הוא לא יפגע בי ממש כמו אם הייתי גבר, הוא עדיין עלול להכאיב לי ממש.
אני מתחבטת ביני לבין עצמי.
שוב עומדת מעליו, מנסה קצת לחנוק אותו, הוא שוב מרחיק אותי ומאיים.
אני מחליטה לסגת.
***
כשהידיד הונילי שלי מתקשר ואומר לי שהוא מחכה לי למטה כדי לאסוף אותי אליו, אני נועלת את המגפיים שלי ומביטה בו.
"תן לי ספאנקים. מותר לך רק שלושה"
"שלושה?"
"כן, זהו".
אני רואה שהוא מביט בי ומתלבט.
מצד אחד, הנה הזדמנות להכניע את השולטת המעצבנת והמרדנית, מצד שני אני מכתיבה לו מה אני רוצה וכמה ואיפה :)
אני ממש מכוונת אותו, מבליטה את הישבן והוא מעיף לי אחד. מבקשת עוד אחד, והוא מפליא במכה חזקה ומדויקת.
"זה מעצבן על המכנסיים, זה מכאיב לי ביד"
"מסכן. עכשיו תיתן לי ספאנק על הישבן השני"
הוא צוחק ומעיף לי עוד אחד על השני.
מתחשק לי עוד אחד, אז אני מבקשת עוד- אבל הוא אומר לי: "ביקשת שלושה, אז תעמדי במילה שלך".
בן של זונה.
הוא מסתובב, ואני מפליקה לו על התחת פעם אחת ומספיקה פעם שניה לפני שהוא ממשיך ללכת.
לצערי הרב, זה לא גורם לו להתעצבן כמו שחשבתי, והוא לא מנסה להחזיר.
***
הוא מלווה אותי לרכב של הידיד.
הוא יודע שאני מעוניינת בידיד, ואמרתי לו שהוא לא מעוניין בי כי אני אמא (כן, עוד אחד כזה).
הוא אומר שהוא ידבר איתו על זה כדי שייתן לי הזדמנות כי אני זיון טוב והמציצה הכי טובה שקיבל בחייו.
"אבל לא שכבנו ולא מצצתי לך"
"כן, אבל הוא לא יודע את זה, וכשיגלה את זה, זה כבר יהיה מאוחר מידי...", הוא מצחקק.
"שלא תעיז לומר לו שום דבר סוטה או דפוק או מביך. הוא ונילי"
הוא צוחק ולא עונה.
כשאנחנו מגיעים לרכב, הוא מציץ לראות מי יושב שם.
חנון אשכנזי ולבנבן עם משקפיים תואמים וחולצה מכופתרת. אין יותר קלישאתי מזה.
"הבטחתי, אז אני לא אספר לך דברים מביכים עליה, אבל תדמיין את הדבר הכי מביך שאתה יכול עליה, ואז תדמיין עוד קצת, ותבין שזה בערך פי 3"
"יא כלב", אני מסננת לו.
הוא צוחק, תופס אותי לחיבוק ומנשק אותי על הלחי.
בא לי להפליק לו באמצע הרחוב, אבל הוא מספיק לברוח.
שולטים.