פתוחה

וישנם הרגעים האלה כמו עכשיו, שאני לא מצליחה להרדם.

אני חולה ונעה ונדה לסירוגין בין חום גבוה לנורמלי. חלשה ומסמורטטת.

מכורבלת בפוך שלי.

אמא שלי לקחה אותי למר"מ בשל התייבשות וחולשה כי ביומיים האחרונים ביליתי בשירותים ולא אכלתי כמעט דבר.

אני שוכבת במיטה ופורצת בבכי מכמיר לב, חסר שליטה וכואב באמת.

לפני 3 שבועות העזתי לעשות סקס עם מישהו. סתם מישהו. אחרי חודשים בלי. היו לי תחושות לא טובות לגביו והיו אי הסכמות.

אבל יש לי נטייה להתקרב כנראה לגברים שמרעים לי או מנצלים אותי או סתם לא מעריכים אותי.

זה היה מקרה כזה, שבו אי אפשר אפילו לקרוא לזה סקס. אני דאגתי להנאתו והוא... איך לומר... לא.

זה היה משפיל.

זה היה מגעיל.

זה היה קצר.

אמרתי לו את זה בפנים, והוא היתמם.

התלבטתי ארוכות ורבות אם לכתוב אודות אותה תקרית עלובה ומעוררת רחמים, והחלטתי שמוטב לגנוז אותה.

ועוד נשלט אחד שבתחילה הסתיר ממני שנשוי ולאחר שיחת סקייפ גילה שנשוי, אבל ביחסים פתוחים ולא רציתי לשמוע ממנו עוד. במשך זמן מה שאל מידי פעם לשלומי באכפתיות והתכתבנו ללא מטרה שהיא,  עד שהתרככתי ואפילו נפגשנו לקפה אחרי שיחות ארוכות והתכתבויות לא מעטות. 

אני, ששוללת מכל ומכל תפוסים מכל סוג ומין. אבל כל כך נמאס לי מהחרא שיש פה, עד שכשאני כבר מוצאת גבר מעניין, איכותי ומושך- הוא נשוי.

וגר רחוק.

ואני נסחפת ומתפשרת.

לא אלאה אתכם בניתוחים הדלוחים שעשיתי לעצמי. האינטליגנטים מביניכם כבר יסיקו בעצמם מניסוחיי ויקראו מבין השורות.

תמיד הייתי בחורה טובה, כנה ושקופה.

מעולם לא הצלחתי ואף לא ניסיתי  להסוות את רגשותיי.

ולאחר שהתחלנו לדבר על פגישת סשן וניכר היה שישנה התלהבות משני הצדדים, לפתע אמר שקשה ואין זמן. הבנתי היטב שהמרחק מהווה בעיה, כפי שקרה לי לא פעם בעבר. גברים נלהבים, אולם התלהבותם אינה מחזיקה מעמד.

לבסוף, לאחר אחת מעקיצותיי, אמר לפתע ש"איננו משדרים על אותו גל".

ניסיונותיי להבין לפשר הדבר, שהרי עד כה כן היה נראה שיש סקרנות ואתגר הדדי, לא צלחו.

אולי העובדה שהוא רגיל לשלוט באשתו וכעת חיפש שולטת וזה החל לקרום עור וגידים אז זה הרתיע;  אולי המחשבה שלראשונה מזה שנים ייגע באחרת;

אין לי הפתרונים, אך קולו נדם.

אגב, זה המתחלף שסיפרתי עליו בפוסט הקודם.

ולפני שבוע פנה אליי אחד. מתנסח נהדר. שנון. אינטליגנט. מכבד. גיל נכון. רווק. גר קצת רחוק אבל נתמודד. החלפנו תמונות והוא אחד הגברים המושכים ביותר (בעיניי) שיצא לי לראות כאן (ובכלל). זה לא קורה לי כאן לעיתים קרובות.

לשמחתי גם הוא מצא אותי נשית,  סקסית ומושכת. 

התכתבויות מרובות. שיחות טלפון ארוכות. מחמיא המון. ללא הרף. יותר מידי. אותי זה מחשיד ומשאיר אותי דרוכה. אני גם מתרככת אט אט כחמאה- ומודעת לכך היטב- מהסיבה הפשוטה שכל מחמאותיו לא היו ריקות מתוכן, כי אם מדוייקות, נכונות לאותו רגע שניתנו, ונשמעו כנות.

בשיחה הראשונה כבר התגלה כששכחתי היכן גר ושאלתי, ששיקר לגבי איזור מגוריו. מיד אמרתי שזה לא יילך. רחוק מידי. 

כששאלתי, אמר שידע שאם יגלה לי את האמת, לא אענה לו וקיווה שבשיחה אכיר אותו וזה יסייע בידו.

הוא כל כך מצא חן בעיניי שהחלקתי. 

המשכנו לשוחח. להתכתב. 

ואז אחת האפליקציות שהתקנתי גילתה את שמו. שמו הפרטי לא תאם את זה שמסר לי. חיפשתי בפייסבוק כי הנחתי שמדובר בפלוני אלמוני שונה, אבל נחרדתי לגלות שזה אכן הוא.

איכשהו יכולתי להבין למה באתר הפרנואידי הזה אדם ישקר לגבי שמו הפרטי, אך מה שהדהים אותי באמת (לפחות שמחתי לגלות כי תמונותיו, מקצועו, עיר מגוריו, גילו ורווקותו נכונים) היה ש... הוא דתי או חרדי.

הפעם הבנתי שאין סיכוי שמשהו בינינו יעבוד. לא אידיאולוגית, לא הסביבה שלו שלא תקבל אותי ולא מבחינת פגישות, כשהוא לא יכול לחלל שבת ואני מוגבלת מאוד בזמינות שלי. 

כעסתי והבנתי.

מין דפקט כזה.

להיות אמפטית כלפי כל אדם.

גם השפל ביותר.

החלטתי לתת לו הזדמנות להתוודות. כיוונתי בתיחכום את השיחה לכיוון דת וראיתי ובדקתי כיצד הוא מגיב. את הידע שלו, איך שהוא בוחן את הידע והיחס שלי. בתום שיחה מרתקת ומאתגרת ממש, זרקתי לו משהו לגבי אותו שקר ששיקר, ושאלתי האם יש דבר מה נוסף שאולי לא סיפר לי או לא סיפר לי נכון.

הכנתי לו קרקע רכה ובטוחה להיחשף.

הוא אמר שלא, רק שיש לו קלפים שבעתיד ייחשפו, כמו שלכל אחד יש.

דיברנו על פגישה בסופש. הוא שאל אם יוכל לישון אצלי. בכל זאת נסיעה ארוכה ואיך ייסע שעות לכל כיוון בשביל כמה שעות פגישה. הבהרתי שמבחינתי זה לא רציני וזה גם לא הגיוני למקרה שלא נחוש בנוח ביחד.

תהיתי אם לחשוף בפניו שאני יודעת את האמת כשנפגש ולראות את ההבעה על פניו או בשיחה.

לבסוף לא יכולתי עוד.

בלי להתכוון, הוא הרים להנחתה ושאל בסמס אם אני משהו מסוים שאני לא גיליתי לו. הנחתי שאיתר אותי גם לפי הפייסבוק. מלחיץ קצת כל העידן הפרוץ הזה שאין בו טיפת פרטיות. זה גם מגן עליך וגם חושף אותך.

השבתי בשאלה אם הוא x, שמו האמיתי.

מיד התקשר מבוהל ושאל כיצד אני יודעת וגיליתי לו והוא גילה לי.

אמרתי לו שאני לא חושבת שקשר יכול לצמוח משקרים וממילא יש יותר מידי מגבלות עם הקשר הזה.

הייתה שיחה כנה ופתוחה ולא פשוטה בכלל. שנינו היינו מאוכזבים.

ושוב התרככתי קצת והייתי מוכנה להתעלם מהשקרים הקטנים.

אבל המגבלות רבות מידי.

בחוליי, אמרתי בשחוק שיהיה נחמד לו היה לי עבד מטפל בחולה שידאג לי, יקלח אותי, יכין לי תה, ישעשע וימלא כל גחמה...

הוא התלהב מיד והציע עצמו למשרה והתלבטתי ארוכות. להזמין אליי הביתה לסופש שלם גבר שמעולם לא פגשתי וגם אם יהיה רע, לא יכול לצאת את ביתי ונוסף על הכל לראות אותי לא במיטבי? לא אידיאלי בכלל.

את הרצון להתפנק והתשוקה לריגושים הביס ההיגיון, ודחיתי את ההצעה בעדינות, תוך שאני שמה לב שבאוויר עמד תלוי הרעיון שנפגש כשארגיש טוב יותר.

איני יודעת כמה זה חכם או טיפשי.

בינתיים נרגעתי מהבכי, אבל המחשבות לא הירפו ממני- כבר שנתיים וחצי לא אהבתי ולא עשיתי אהבה. שכחתי כבר מה זה.

שכחתי מה זה כשמישהו קרוב מטפל בך מתוך דאגה ואהבה.

מה זה להתגעגע.

להשתוקק.

לחוש לב מתרחב מאושר לתחושתו של חיבוק אמיץ או חדירה איתנה ועמוקה לתוכי של גבר אהוב.

ולפתע נמלאתי פחד שאולי לעולם לא אחוש את הרגשות הללו  יותר.

אולי העולם דוחה אותי מהם או שאני דוחה אותם מעליי.

איני יודעת מה כואב ומתסכל יותר.

וגם אם יום אחד זה יקרה, אי הודאות היא אחד הדברים הנוראיים ביותר עלי אדמות.