דיברתי איתו בפייס.
אני יודעת שהוא בוגד באשתו.
אין לי איתו ולו דבר.
פירסמתי פוסט שבו אני אומרת שאני לא יכולה לסמוך על גברים כי ככל שאני נחשפת יותר עם הזמן לעולם, אני מגלה כמה מהם בוגדים- אתרי היכרויות, אפליקציות, פייסבוק, קבוצות, ידידים שמספרים לי... ובין לבין גם שפטתי בוגדים. זה היה פוסט מאוד אמוציונלי וסחף תגובות רבות שכעסו עליי שאני שיפוטית. שעד שאני לא במקומם אני לא יודעת... אבל אני לא חושבת שיש תירוצים טובים. נדיר שיש סיבה טובה. ויש בחירה, אפשר לבחור לבקש ללכת לטיפול אם יש בעיה, לעזוב, לבקש יחסים פתוחים, לעשות שלישיות, להשקיע בזוגיות במקום במאהב/ת...
ואנשים מעדיפים לבגוד.
ולא, אני לא חושבת שכל אחד יעשה מה שבא לו אם זה פוגע במישהו אחר...
אמרתי לו שתמיד חשבתי ככה, אבל הגרוש שלי בגד בי ולכן אני עוד יותר מאמינה בזה.
ואז התפתחה שיחה שעלתה לי על העצבים. האטימות שלו. הטענה המופרכת שלו ש"אישתו ידעה עם מי היא התחתנה", ש"אנשים לא משתנים", והוא אמר לה שהוא רוצה יחסים פתוחים והיא סירבה... הוא יודע שהיא לא מעוניינת, אבל "לא יכול להיות שהיא כזו טיפשה שאני יוצא כל לילה לשעתיים- שלוש". כלומר זה מעבר אפילו ללבגוד פעם ב... איזה מן קשר זה ואיך הוא טוען שהוא אוהב אותה כשהוא כל יום הולך לזיין מישהי וחוזר רק לישון?? אז למה להשאר?? ועלו לי העצבים וזה נגע לי בעצבים חשופים... איך בנאדם יכול לומר שהוא אוהב את אשתו ולעשות לה ככה... כשאתה שם את הזין שלך לפני הלב שלה??
הפסקתי את השיחה, והתחלתי לבכות...
בכיתי כי הבנתי שהסיבה שאני כל כך הרבה זמן לא מחפשת זוגיות או מחפשת ולא מוצאת, זה כי אני פשוט לא בוטחת בגברים.
אין לי אמון באף אחד.
ידעתי את זה לפני כן, אבל האמנתי שאני אדם שנותן אמון מטיבעו, שזה עבר, שאם יגיע הגבר הנכון אוכל לבטוח מחדש...
ואז שוב עולות המחשבות שעלו אז, סמוך לזמן שגיליתי...
אם הוא עשה את זה, אז כל אחד יכול...
הוא לא המניאק הטיפוסי- ובכל זאת הוא פגע בי כל כך...
זה יכול לקרות שוב, ואם זה יקרה- הפעם אני אתמוטט. אני לא אעמוד בזה שוב. כי אם זה יקרה שוב, זה אומר שזה לא היה מקרי, שבאמת כולם חארות... ואיך אפשר לעמוד בהבנה כזו?
ומה זה אומר עליי?
זה אומר שאני לא יכולה להחזיק גברים. שאני כל כך דפוקה שהוא עזב אותי לטובת מישהי אחרת (דפוקה הרבה יותר ממני, אגב. גם אובייקטיבית).
שאין סיבה שזה לא יקרה שוב. במוקדם או במאוחר.
ששליש מהאנשים מתגרשים בנישואים ראשונים, ובנישואים שניים הסיכויים עולים הרבה יותר.
ואני לא מתכוונת להתחתן כי זה מכניס אותי עוד יותר לחרדות לאור הטרור שהחרא הזה העביר אותי ומעביר אותי... ממשיכה לסבול ממנו מכל בחינה שהיא ולא מצליחה באמת להמשיך הלאה בגללו. כלכלית. זוגית שלא מתאפשר לי. הילד.
ואני לא מוכנה לעבור את מסע הייסורים הזה שוב. החלטתי שאם אכיר מישהו ונגור יחד, לא אתחתן ונעשה הסכם.
אבל ככל שעובר הזמן, אני מבינה שלהסכם אין משמעות והם יכולים לדרוך עליו והמסע לבית משפט בחזרה הוא מייסר וחורך ומתיש...
שעם ההסכם ובלעדיו יכולים להיות ויכוחים וקונפליקטים מרים וחוסר כיבוד הסכם בלי קשר לנישואים...
וזה גם מפחיד.
בכלל, זה מפחיד לאהוב ומפחיד להיקשר ומפחיד להפגע.
והנה, אני מתרגלת ללבד שלי, וזה קשה, אבל בטוח יותר.
איך אפשר להתמודד נגד פחדים כשאתה יודע שיש סבירות ריאלית שיתממשו?
זה לא כמו אדם שמפחד מטיסה- כי מה הסבירות שהמטוס אכן ייפול?
אבל יש סבירות גבוהה מאוד שקשר ייכשל, אולי אפילו יותר משיצליח.
והמחיר של זה קשה מאוד.
אז הנה אני בבית.
בוכה את עצמי לדעת.
מיואשת.
מוטרדת.
מאוכזבת.
ארטיק שוקובו ביד אחת וכוס אלכוהול ביד השניה.
ואני חסרת כוחות ונטולת אנרגיות.
כבויה ומעוכה כמו בדל סיגריה במאפרה.
ובעיקר מרגישה שאין לי תקווה.
שגם אם אני אלך לטיפול, הטיפול לא ישנה את המציאות.
אני לא חושבת שאני מוכנה לקחת את הסיכון לעבור שוב גיהנום ורכבת הרים רגשית.
אהבה ויחסים זה כואב.
אני לא בטוחה מה כואב יותר- קיומם או חסרונם.
