פנינים וחול...

זוג עיניים כחולות מסתכלות בי,
המבט לא עצוב, לא כאוב ולא משתוקק,
פשוט מביט בי.
מהעיניים ומטה אני לא רואה כוון שהרגליים שלי מסתירות לי,
מדהים איך בחדר חשוך העיניים שלו בוהקות בכחול,
אני לא שומעת את הנשימות שלו, אני שומעת את הנשימות שלי.
הלשון שלו מתעקלת כלפי מעלה ואני נרעדת ומתפתלת בכיסא, סוגרת אגרופים ומושכת את ברצועה הנתונה ביד ימין.
הרצועה מהדקת את מגע הרתמה על העור שלו, הניטים בצד הפנימי ננעצים עמוק יותר.
הוא עוצם עיניים ומהדק שפתיים.
"לא להפסיק".
מטה משקל לכיוון הרגליים שלי, הרגליים הקדמיות של הכיסא דורכות חזק יותר על כפות הידיים שלו.
"לא להפסיק".
הזקן שלו דקר לי את הדגדגן,
עכשיו הוא כל כך רטוב שאפשר לשמוע מעין צליל יניקה בין כל פיסוק של הלשון שלו את השפתיים שלי.
הוא הצליח איכשהו לנשוך את הפירסינגז כך שהדגדגן נושק לשפתיים.
מדגדג ומחרמן לחלוטין.
למרות שהאישונים הללו עדיין קבועים אני יכולה להשבע שהוא צוחק שם בפנים.
מניאק.
אני מלטפת לו ארוכות את השיער והפנים ולבסוף מכסה את העיניים,
לפי הרעד הוא היה מופתע כשהשוט נחת על הישבן הקמור שלו

צליל מגניב,

היד חזרה לרצועה.
עכשיו הוא עוצם עיניים,
מתמסר ליד שלי האוחזת בשוט,
הוא נושם חזק יותר וקשה לו לנשום,
מתפתל שם כאילו באמת ניתן למצא פוזיצייה המאפשרת נתיב אויר כשהלשון שלו כל כך עמוק בפנים.

מצחיק משהו,
הוא על 4, ידיים נכתשות על ידי הרגליים הקדמיות של הכסא עליו אני יושבת,
ברכיים מפוסקות על ידי ספרדר שפשוט דבוק לרצפה עם כמה משקולות,
חלציים ארוזות במעין רתמת גומי המחוברת לרצועה הנתונה ביד שלי,
הוא פצוע ומדמם,
קשה וכואב לו,
אבל זו אני שפשוט נבעלת על ידי הלשון שלו שחודרת כל כך עמוק,
נושך שם את כל העגילים רק כדי להרגיש את העוית ברגליים שלי.

בהצלפה האחרונה הוא כבר לא היה שם, סופג את העור כאילו הוא מלטף.
אני מעלה רגל ונועצת את העקב של הנעל בגב שלו,
הוא מתפתל ושוב גורם לרתמה להתהדק סביב החלציים שלו,
הוא נרעד וגונח, מיני גור אריות גוער לי הרגליים.
הכוח שלו ממש כמעט ומעיף את הכיסא.
הוא מתנשם וחוזר לשליטה, שניה עוצר ומלקק את השפתיים שלו,
שוב השוט נוחת על הישבן שלו.
"לא להפסיק".
אני יכולה לראות את הזקפה העצומה הזו ברווח בין הלחי שלו לרגל שלי,
מחכה, משתוקק..
אני יכולה להרגיש את השפתיים שלו עולות למעין חיוך ענוג,
הוא לא יודע מה זה עושה לי לראות אותו נלחם בי ככה.
העוצמה החייתית הזו שבו נותנת מענה אדיר לכל רסן שניתן עליו,
מוציא ממני צורך מטורף להעביר עליו את הציפורניים, לתת לו ללקק את האצבעות שלי
מהדם שלו,
להתיש אותו,
לענג אותו,
להרעיד אותו,
להכאיב לו.
המבט הזה, תמהיל של כאב, גירוי ותסכול,
כמו של אצן מרחקים שהרגע גמע 10000 מטרים בספרינט ופשוט משתוקק לעוד מטר.

אני רוצה בו,

בעור שלי,
בדם שלי.

אני כבר רועדת וקשה לי להמשיך לכתוב,
מתחילה להרגיש את החשמל זורם מבפנים,
כל כל הרבה נוזלים,
הריח מחרפן.

אני הולכת להניח ללפטופ עכשיו ולגמור בצרחות וצפורניים שלופות
ומשם הלאה...

לילה\בוקר טוב:-)