סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Dar

פנינים וחול...

זן מובחר של גרררררר......
לפני 16 שנים. 12 במרץ 2008 בשעה 17:36

לרגע אחד עצר והרים ראשו בשאיפה גאה כלפי מעלה . היה צריך ברגע זה.

קצות אצבעותיו תומכות ברכותיו, פנים היד לחוץ לארובת העין, גבו כניצב הפונה לתקרה ורק רגליו דוחפות חזק כלפי מטה כסימן היחיד למצוקתו. מדקרות כאב צבטו את בטנו וליבו והוא חש כאילו אין הוא יכול לבצע שום פעולת מחשבה. התשוקה שהרגיש גבתה את כל האנרגיה שהיה יכול לספק.

הוא פקח עיניו והביט כלפי הפלורסנט כאדם המסתכל בשמש קיצית עת חופשה יקרה וחיונית.

מעודו לא מצא את עצמו חפץ לדבר מה עד כדי כך, מעודו לא השתוקק לרכוש דבר מה עד כדי הכאב הפיסי בו חש כעת. עצם ההבנה שבידיעה כי נוצח על ידי אויב דמוי גן עדן הנושא כנשק את גופו שלו נראתה כמשעשעת. הוא ידע בבירור כי הוא נהנה, נהנה עד כדי עונג מהשפלתו שלו, בפניה, ויותר מפני שההשפלה האמיתית הייתה שלו בידי עצמו וכי היא יודעת זאת.

מעודו לא נוצח כוון שלא חש מישהו זולתו כמתחרה ראוי, הבריות ראו אותו כמתחרה מסוכן ואכן חשו עצמם נמחצים למראה הישגיו. מעודו לא חש קינאה למישהו או למשהו, כוון שידע שהעולם שלו משתי סיבות, כאשר הראשונה גוררת את התקיימות השניה: רצונו ויכולותיו לממשו. אך עתה היה הדבר שונה.

כל אותם המטיפים שדיברו על יסורי הגהנום, הם טעו. הכאב טמון ביופי גן העדן, הוא מתקבל עקב אי היכולת לשאת בכל כך הרבה יופי, דמעות הכאב המייסרות ביותר, יכולות הן לנבוע רק מעונג ואושר אמיתי, רגש עמוק כל כך עד שהוא מענג כדי כאב.

נזכר בלילות עבודתו כשהיה נער, עמל לקראת חלום רחוק שדרש את כולו.הוא נתן את כולו, הוא לא יכל אחרת, איננו יכול גם היום. אז זיהה כי הכאב המייסר ביותר והעונג המרווה ביותר טמונים שניהם יחדיו בדיוק באותן הנקודות, הוא מצא בכאב סימן ברוך לכיבוש פסגה מסוימת אותה ביקש.

הוא פקח את עיניו באותו רגע בו נכנסה. אז הבין כי חיכה לה וכי יום עבודתו זה כל תכליתו הייתה להסתיים עם הגיעה.

היא לבשה חליפה אפורה פשוטה בעלת גזרה צרה וגבוהה ומגפי זמש שחורים. העיטור היחידי בהופעתה היה מקטע רגליה הלבנות שנחשף בין החצאית והמגף. העור היה לבן כל כך עד כי החזיר את אור הפלורסנט וסנוורו.

"ערב טוב מר אלן".

ערב טוב גברת וילסון, שבי נא".

היא התיישבה והוציאה יומן עב קרס בצבע אדום, הוא ידע כי היומן נשא את טיוטות ותכנוני כל עבודתה על הפרויקט, ידע כי היא תישא אותו לכל מקום אליו תלך וכי היא שומרת עליו מכל משמר כעל סם חיים שיש לנצרו. שעה ארוכה ישבו כשהיא מרצה בפניו על הפרויקט, היא דפדפה ביומן בהציגה שרטוטים, הדמיות ממוחשבות, תרשימים לוגיים ומפרט טכני. היא הסבירה, עת מישירה עיניה אליו. היא הרצתה כפתולוג , טון דיבורה כקו אחיד וישר, כל הברה סימטרית וברורה. הוא הסתכל בה דרוך, מקשיב לכל מילה שאמרה, ידע כי חלק בתוכו מתפלל כעת כי מה שהוא רואה, הדבר אותו מרגיש כעת, אמיתי הוא; וגינה את עצמו על הצורך בכך.

משסיימה עברו שניות מספר בהם שקל את ששמע , היה ברור לו כי הניגודים חדים מדי, הוא חש כאילו הוא מעמיד את יכולת אכזריותו לבחינה ולא את כוחה.

כאשר סגרה את היומן סימן לעצמו את תחילת תחושת העונג שבמתח.

"גברת וילסון, לכמה אנשים לפני הצגת את הפרויקט לפני?"

"שלושה."

"מה חשבת עליהם בטרם פגישתכם בנושא?"

השתהתה זמן קצר בטרם ענתה.

"הערכתי אותם רבות על פי אמות מידותיי".

"כאנשי עסקים וכאנשי מקצוע".

"כן".

" מה את חושבת עליהם כעת?"

"אני חושבת כי הם פחדנים".

"האם זלזלו בפטנט?"

"לא."

"האם מצאו בו דבר מה פגום?"

"לא".

"האם חשבו כי יהיה בלתי רווחי?"

"נהפכו".

"מדוע את חושבת אותם לפחדנים?"

"כוון שהם הבינו והוקירו בו, הם ידעו כמה כוח טמון בכך, הם פחדו לצאת קדימה ולשאת את הסיכון

דווקא בגלל שידעו כמה מופלאה ובלתי אפשרית העובדה כי אין בפרויקט שום סיכון."

"באת אלי כי חשבת שגם אני יזהה את הפוטנציאל אך אהיה מוכן לקחת את הסיכון".

"כן."

"לא חששת שמע אבהל ?"

"חששותיי לא עלו על ההיגיון."

"לא חששת כי אסרב לך אך אעתיק את התכניות ואפתח בעצמי?"

אישוניה התרחבו

"מזה זמן מה ביססתי עליך דעה מוצקה כדי שתהיה שווה את הסיכון."

היא לא ידעה כי המבט האטום וקצת אכזרי בפניו, משמעו היה כי יחל שיהיה קיים אדם שיענה לו כך וכי כל תשובה הייתה כדקירת סכין עבורו.

הוא השתהה זמן מה, מביט בעיניה יותר משרצה שתראה, הוא חש את השולחן כמים, אך ידע שבכוחו להחזירו למוצק בידיו. הוא נרגע ונזכר כי ברצונו להמשיך.

"גברת וילסון, אני מסכים עם כל מה שאמרת."

לא נראתה שום תגובה בפניה.

"וכל כך הרבה יותר מכך, אני יודע מה משמעות היומן."

עדיין אין תגובה.

"אני אקבל את התכנית."

פני נציב המלח שלה נראו בהירים יותר

"אין צורך בשום שינויים, אין צורך במשא ומתן, נקבי בסכום הנראה בעיניך. יודע אני כי ברצונך לעמוד בראש התהליך, כך יהיה, לא יהיה לך צורך בביורוקרטיה,, את תדברי ישירות איתי ותקבלי כל דבר שתצטרכי. תעבדי עם כוח האדם הטוב ביותר בחברה, את מוזמנת לבנות לך צוות שתעמדי בראשו. אדרוש שתשלחי לי דוחות יומיים מפורטים הנוגעים לכל התקדמות, אלא אם תתני לי סיבה מיוחדת מאד, לא תתבקשי לתת בפני או בפני אדם אחר דין וחשבון על מעשיך."

הזכוכית דמוית המגן שהייתה עיניה הראו סימן חיים, הפנים נראו כמקודם, אך עיניה נראו קורנות.

"אמרת קודם כי ביססת עלי דעה מוצקה מספיק כדי שאהיה שווה את הסיכון, אני מניח כי קראת אודותי וכי חקרת אחרי ביצועיי. אם כך את ודאי יודעת כי אני לא סומך על איש זולתי בענייני חברתי וכספי וכי אנני פועל למען שום מטרה חוץ מרווחי שלי שאני מייצר. שמעת ודאי כי מה שאני לוקח לידי הינו מכרה כסף וכי אני הופך אותו למכרה זהב, וכן קראת גם כי רואה אני במפעלי שווה ערך לחיי."

"אכן כך גברת וילסון".

"לא חשבתי אחרת."

"מדוע אם כך, ביקשת שאקח אותך ללא שום ניסיון מעשי?"

"לא ביקשתי דבר, הצעתי לך להרוויח על ידי פיתוח רעיוני."

"בלא שום ביטוח?"

"אין לי שום ביטוח חוץ משרטוטי."

שום הצטדקות, שום פחדנות לא נראתה בפניה, היא הייתה שלווה.

"אני יודע, לא ציפיתי כי תמציאי, יש לי ביטוחים משלי שיבטיחו את טיב עבודתך אם אכן נצא לדרך."

כעת נראתה דרוכה, נעצה בו עיניה, מקשיבה בעניין כה רב עד כי לא יכלה להרשות לעצמה למצמץ.

" יש לי דרישה שאנני מכיר אדם שיסכים לה. התרצי כי אציגה בפנייך או תרצי שאעצור, אינך מחויבת עדיין לדבר, לא חתמת על דבר וזכותך לצאת ברגע זה אם ברצונך, אך אם ברצונך לשמוע עליך לשמוע עד הסוף את דברי ואחריהם לקבוע חד משמעית את המשך עסקינו, הדבר בידיך, אך אם תשמעי את התנאי תתחייבי להחליט באותו הרגע ולהחלטתך ינתן תוקף נצח, ויודעת את מה שווה מילתי."

שהות של שניה, לא מפחד נדמה לו, פשוט כדי להעריך שוב את המציאות שמסביבה כפי שהכירה, המציאות שהייתה במקום אחר עת שדיבר.

"המשך."

שיקע מבטו בעיניה , ידע, אך לא דמיין כי אכן הדבר אפשרי, שלא מתחת לעורו מעולם לא נתקל במציאות מעין זו.

"גברת וילסון, התנאי הוא כי את תהיי שטר הערבות שלי ושטר הקניין שלי."

"כפי שהסברתי קודם, אשלם לך עבור עבודתך בחברה, תחתי, אך לא אהיה הבעלים על הפטנט. המוצר שלך ולא אבקש לקנות אותו, אבקש לקנות אותך."

"אקנה ממך הזכות לשכב איתך, את הזכות לגופך, תהי שלי בגשמיותך החל מרגע חתימתך למשך שנה. אדרוש כי תבואי למלון אינטרקונטיננטל, מסרי לפקידה את שמך והיא תפנה אותך לחדרי. באותם לילות תשני שם איתי. במשך היום לא אבקשך ולא אקיים שום התנהגות הקשורה ללילותינו יחדיו, אבקשך כי תעשי גם כן."

"אנני רוצה שום העמדת פנים, שום רגש שאננו אותנטי, שום הצטדקות ונסיון לחינניות. היה וקשה לך לשאת בעסקה: הסתירי זאת ממני עד סוף השנה, לא תהיה לך הזכות להפרה. רצוני בך, בזכות לך, לא אבקש ממך דבר חוץ מהתמסרותך אלי באותן שעות, בכל שאר הזמן עשי כרצונך."

הוא נתן לה דקה כדי לעכל את ששמעה, היא לא נדרשה, היא נראתה בטוחה וחזקה מאי פעם.

תהה אם היא מבינה כי אם תסכים הדבר יהווה כווידוי לביטחונה בעבודתה , לא היה לה דבר אחר להקריב, הוא לא רצה בדבר אחר.

"החלטתך?"

בלא שהות מיותרת

"אני מסכימה." אמרה, הרימה עט וחתמה.

"מחר ב23:00." אמר וקם בציינו כי הראיון נגמר.

השעון הראה 02:00 כאשר הביט בה ממשרדו יוצאת מהבניין.

הוא חש כאילו האויר הפך למעין זרם חשמלי וכי בכל נשימה הוא יכול להרגיש בזרמים עוברים דרכו

מאודו לא חש עצמו קל כל כך. בהביטו החוצה אל השמיים השחורים חש כי בכוח אותם הזרמים להפוך אותם לזהובים.



לפני 16 שנים. 19 באוקטובר 2007 בשעה 0:15

אחרי..... שנתיים נראה לי,
שנתיים? (!)
כן שנתיים, הגיוני..
העברתי לו סשן מחטים.

יפיוף,
יושב של המיטה, קשור אזוק למשענת,
עיניים ושפתיים חסומות,
הוא מתחיל לפחד איש השור המתכתי שלי,
אפשר לראות את שערות החזה שלו סומרות אחת אחת
קר לו.
העור שלו דרוך לכל רמז למגע
קשה לו עם חוסר האונים הזה, לא משהו מציאותי עבורו,
כמו לכלוא חתול בכלוב לעכבר.
הוא שומע את רחש העיסוק בקרטון,
ריח חריף של לייטקס ואלכוהול משתחרר בחדר
ממש נראה לי שהעור שלו מדמיין את המתכת ובגלל זה הוא מצתמרר

אני מתחילה לסדר את המחטים לפי צבעים מחוץ לניילון, ישנו עונג אני מגלה, בפחד הזה שגורם לי לרעוד בהבנה שהידיים שלי הם האחראים על הפעולה.

הרבה זמן, מרגיש לי כל כך ישן,
אני מגבירה את המוסיקה כך שהבאסים של massive attack מורגשים על העור.
ומתחילה לספור לפי הקצב פי 10
1,
2,
3,
4,
5,
6,
...............
37,
38,
....
54,
55,
....
63.
התיישבתי להסתכל,
קודם כל הפנים שלו שונות,
לגמרי ממש,
ממכלול תווים מעוגלים ניתן לזהות פתאום שני ישרים מאונכים, השפתיים והעיניים ואף במאונך,
הוא נראה שליו כגורד שחקים יציב, שום רוח שלא תהיה לא תוכל להגיע אליו,
כל השרירים רפויים אך לא נפולים,
בהיר ודומם,
מרחף לו בעולם אחר.

אני עוברת על העור איפה שיש מתכת מתחת, ישנו הרצון הזה, כמו רעב שקיים ער לשחק בו,
לפצוע אותו, להכאיב לו, לגרום לו להתפתל תחת הידיים שלי,
אני מאוהבת בתחושת הרעב הזו, בתענוג של לציית לה, אני עבד למזון שלי מהתגובה שלו.
חום עובר בי כשאני דוקרת ולוחצת ומרגישה את הנשימה שלו משתנה מתחת ליד שלי
כמו טעם הדם שמעלה בי חיוך מסופק.
אני מלטפת את שק האשכים שלו שנראה ככרית סיכות צבעונית,
הראש שלי נע מספיק כדי ליידע אותי שהוא מרגיש את זה.

יפיוף שלי,
יצירת אומנות מודרנית בייתית הפכתי אותך,
מעין ואן-גוך צבעוני,
שליו,
דומם.
אני נשכבת לידו עם הראש על היד ורק מסתכלת, רק עכשיו נזכרת ברגע המעשה,
להזכר כך ולהסתכל בו מרעיד אותי, מצי אותי בחום של חומצה מבפנים.
אני כל כל אוהבת את הקושי הזה, את הדיסוננס בין הנתון לקיים,
ההערצה אליו, למי שהוא, לגוף שלו, לכוח הטמון בו, עד כדי הרצון להריח את הדם שלו,
לחוש בו מנצל את אותה האנרגיה כדי להאבק, בי.

אני מתחילה למשוך אותן החוצה לאט, תומכת את העור שמרגיש כמו משי
טיפות דם מינימליסטיות מעטרות אותו, מקשטות את הגוון האחיד של הגוף
אני נותנת לו לטעום רק טיפה מהכפפה, סתם כדי שירגיש את מה שאני ראיתי
הוא מלקק שפתיים כאילו נותן שאיפה אחרונה של חמצן כדי להתניע את האנדורפינים
יפיוף שלי,
כמו חתול עצום מגרגר....

כשהוא פותח עיניים כל ההתנהלות הופכת רחוקה, כאילו עברו שעות, הממשיות של החדר והריח הסינטט של האלכוהול שוב עולה באף.
זוג עיניי אוקיינוסים מסתכלות בי ואני מבינה שהיד מלטפת אותו יציב, באין שום רעד.
דומם אך ער,
שליו, נראה שלם.

אחרי משהו כמו שנתיים נראה לי
שנתיים כנראה,
מרגיש כמו שנתיים מנייר

קיצר תענוג לחדש תחביבים ישנים.
:-)....

לפני 16 שנים. 3 באוגוסט 2007 בשעה 23:16

זוג עיניים כחולות מסתכלות בי,
המבט לא עצוב, לא כאוב ולא משתוקק,
פשוט מביט בי.
מהעיניים ומטה אני לא רואה כוון שהרגליים שלי מסתירות לי,
מדהים איך בחדר חשוך העיניים שלו בוהקות בכחול,
אני לא שומעת את הנשימות שלו, אני שומעת את הנשימות שלי.
הלשון שלו מתעקלת כלפי מעלה ואני נרעדת ומתפתלת בכיסא, סוגרת אגרופים ומושכת את ברצועה הנתונה ביד ימין.
הרצועה מהדקת את מגע הרתמה על העור שלו, הניטים בצד הפנימי ננעצים עמוק יותר.
הוא עוצם עיניים ומהדק שפתיים.
"לא להפסיק".
מטה משקל לכיוון הרגליים שלי, הרגליים הקדמיות של הכיסא דורכות חזק יותר על כפות הידיים שלו.
"לא להפסיק".
הזקן שלו דקר לי את הדגדגן,
עכשיו הוא כל כך רטוב שאפשר לשמוע מעין צליל יניקה בין כל פיסוק של הלשון שלו את השפתיים שלי.
הוא הצליח איכשהו לנשוך את הפירסינגז כך שהדגדגן נושק לשפתיים.
מדגדג ומחרמן לחלוטין.
למרות שהאישונים הללו עדיין קבועים אני יכולה להשבע שהוא צוחק שם בפנים.
מניאק.
אני מלטפת לו ארוכות את השיער והפנים ולבסוף מכסה את העיניים,
לפי הרעד הוא היה מופתע כשהשוט נחת על הישבן הקמור שלו

צליל מגניב,

היד חזרה לרצועה.
עכשיו הוא עוצם עיניים,
מתמסר ליד שלי האוחזת בשוט,
הוא נושם חזק יותר וקשה לו לנשום,
מתפתל שם כאילו באמת ניתן למצא פוזיצייה המאפשרת נתיב אויר כשהלשון שלו כל כך עמוק בפנים.

מצחיק משהו,
הוא על 4, ידיים נכתשות על ידי הרגליים הקדמיות של הכסא עליו אני יושבת,
ברכיים מפוסקות על ידי ספרדר שפשוט דבוק לרצפה עם כמה משקולות,
חלציים ארוזות במעין רתמת גומי המחוברת לרצועה הנתונה ביד שלי,
הוא פצוע ומדמם,
קשה וכואב לו,
אבל זו אני שפשוט נבעלת על ידי הלשון שלו שחודרת כל כך עמוק,
נושך שם את כל העגילים רק כדי להרגיש את העוית ברגליים שלי.

בהצלפה האחרונה הוא כבר לא היה שם, סופג את העור כאילו הוא מלטף.
אני מעלה רגל ונועצת את העקב של הנעל בגב שלו,
הוא מתפתל ושוב גורם לרתמה להתהדק סביב החלציים שלו,
הוא נרעד וגונח, מיני גור אריות גוער לי הרגליים.
הכוח שלו ממש כמעט ומעיף את הכיסא.
הוא מתנשם וחוזר לשליטה, שניה עוצר ומלקק את השפתיים שלו,
שוב השוט נוחת על הישבן שלו.
"לא להפסיק".
אני יכולה לראות את הזקפה העצומה הזו ברווח בין הלחי שלו לרגל שלי,
מחכה, משתוקק..
אני יכולה להרגיש את השפתיים שלו עולות למעין חיוך ענוג,
הוא לא יודע מה זה עושה לי לראות אותו נלחם בי ככה.
העוצמה החייתית הזו שבו נותנת מענה אדיר לכל רסן שניתן עליו,
מוציא ממני צורך מטורף להעביר עליו את הציפורניים, לתת לו ללקק את האצבעות שלי
מהדם שלו,
להתיש אותו,
לענג אותו,
להרעיד אותו,
להכאיב לו.
המבט הזה, תמהיל של כאב, גירוי ותסכול,
כמו של אצן מרחקים שהרגע גמע 10000 מטרים בספרינט ופשוט משתוקק לעוד מטר.

אני רוצה בו,

בעור שלי,
בדם שלי.

אני כבר רועדת וקשה לי להמשיך לכתוב,
מתחילה להרגיש את החשמל זורם מבפנים,
כל כל הרבה נוזלים,
הריח מחרפן.

אני הולכת להניח ללפטופ עכשיו ולגמור בצרחות וצפורניים שלופות
ומשם הלאה...

לילה\בוקר טוב:-)