פנינים וחול...

לרגע אחד עצר והרים ראשו בשאיפה גאה כלפי מעלה . היה צריך ברגע זה.

קצות אצבעותיו תומכות ברכותיו, פנים היד לחוץ לארובת העין, גבו כניצב הפונה לתקרה ורק רגליו דוחפות חזק כלפי מטה כסימן היחיד למצוקתו. מדקרות כאב צבטו את בטנו וליבו והוא חש כאילו אין הוא יכול לבצע שום פעולת מחשבה. התשוקה שהרגיש גבתה את כל האנרגיה שהיה יכול לספק.

הוא פקח עיניו והביט כלפי הפלורסנט כאדם המסתכל בשמש קיצית עת חופשה יקרה וחיונית.

מעודו לא מצא את עצמו חפץ לדבר מה עד כדי כך, מעודו לא השתוקק לרכוש דבר מה עד כדי הכאב הפיסי בו חש כעת. עצם ההבנה שבידיעה כי נוצח על ידי אויב דמוי גן עדן הנושא כנשק את גופו שלו נראתה כמשעשעת. הוא ידע בבירור כי הוא נהנה, נהנה עד כדי עונג מהשפלתו שלו, בפניה, ויותר מפני שההשפלה האמיתית הייתה שלו בידי עצמו וכי היא יודעת זאת.

מעודו לא נוצח כוון שלא חש מישהו זולתו כמתחרה ראוי, הבריות ראו אותו כמתחרה מסוכן ואכן חשו עצמם נמחצים למראה הישגיו. מעודו לא חש קינאה למישהו או למשהו, כוון שידע שהעולם שלו משתי סיבות, כאשר הראשונה גוררת את התקיימות השניה: רצונו ויכולותיו לממשו. אך עתה היה הדבר שונה.

כל אותם המטיפים שדיברו על יסורי הגהנום, הם טעו. הכאב טמון ביופי גן העדן, הוא מתקבל עקב אי היכולת לשאת בכל כך הרבה יופי, דמעות הכאב המייסרות ביותר, יכולות הן לנבוע רק מעונג ואושר אמיתי, רגש עמוק כל כך עד שהוא מענג כדי כאב.

נזכר בלילות עבודתו כשהיה נער, עמל לקראת חלום רחוק שדרש את כולו.הוא נתן את כולו, הוא לא יכל אחרת, איננו יכול גם היום. אז זיהה כי הכאב המייסר ביותר והעונג המרווה ביותר טמונים שניהם יחדיו בדיוק באותן הנקודות, הוא מצא בכאב סימן ברוך לכיבוש פסגה מסוימת אותה ביקש.

הוא פקח את עיניו באותו רגע בו נכנסה. אז הבין כי חיכה לה וכי יום עבודתו זה כל תכליתו הייתה להסתיים עם הגיעה.

היא לבשה חליפה אפורה פשוטה בעלת גזרה צרה וגבוהה ומגפי זמש שחורים. העיטור היחידי בהופעתה היה מקטע רגליה הלבנות שנחשף בין החצאית והמגף. העור היה לבן כל כך עד כי החזיר את אור הפלורסנט וסנוורו.

"ערב טוב מר אלן".

ערב טוב גברת וילסון, שבי נא".

היא התיישבה והוציאה יומן עב קרס בצבע אדום, הוא ידע כי היומן נשא את טיוטות ותכנוני כל עבודתה על הפרויקט, ידע כי היא תישא אותו לכל מקום אליו תלך וכי היא שומרת עליו מכל משמר כעל סם חיים שיש לנצרו. שעה ארוכה ישבו כשהיא מרצה בפניו על הפרויקט, היא דפדפה ביומן בהציגה שרטוטים, הדמיות ממוחשבות, תרשימים לוגיים ומפרט טכני. היא הסבירה, עת מישירה עיניה אליו. היא הרצתה כפתולוג , טון דיבורה כקו אחיד וישר, כל הברה סימטרית וברורה. הוא הסתכל בה דרוך, מקשיב לכל מילה שאמרה, ידע כי חלק בתוכו מתפלל כעת כי מה שהוא רואה, הדבר אותו מרגיש כעת, אמיתי הוא; וגינה את עצמו על הצורך בכך.

משסיימה עברו שניות מספר בהם שקל את ששמע , היה ברור לו כי הניגודים חדים מדי, הוא חש כאילו הוא מעמיד את יכולת אכזריותו לבחינה ולא את כוחה.

כאשר סגרה את היומן סימן לעצמו את תחילת תחושת העונג שבמתח.

"גברת וילסון, לכמה אנשים לפני הצגת את הפרויקט לפני?"

"שלושה."

"מה חשבת עליהם בטרם פגישתכם בנושא?"

השתהתה זמן קצר בטרם ענתה.

"הערכתי אותם רבות על פי אמות מידותיי".

"כאנשי עסקים וכאנשי מקצוע".

"כן".

" מה את חושבת עליהם כעת?"

"אני חושבת כי הם פחדנים".

"האם זלזלו בפטנט?"

"לא."

"האם מצאו בו דבר מה פגום?"

"לא".

"האם חשבו כי יהיה בלתי רווחי?"

"נהפכו".

"מדוע את חושבת אותם לפחדנים?"

"כוון שהם הבינו והוקירו בו, הם ידעו כמה כוח טמון בכך, הם פחדו לצאת קדימה ולשאת את הסיכון

דווקא בגלל שידעו כמה מופלאה ובלתי אפשרית העובדה כי אין בפרויקט שום סיכון."

"באת אלי כי חשבת שגם אני יזהה את הפוטנציאל אך אהיה מוכן לקחת את הסיכון".

"כן."

"לא חששת שמע אבהל ?"

"חששותיי לא עלו על ההיגיון."

"לא חששת כי אסרב לך אך אעתיק את התכניות ואפתח בעצמי?"

אישוניה התרחבו

"מזה זמן מה ביססתי עליך דעה מוצקה כדי שתהיה שווה את הסיכון."

היא לא ידעה כי המבט האטום וקצת אכזרי בפניו, משמעו היה כי יחל שיהיה קיים אדם שיענה לו כך וכי כל תשובה הייתה כדקירת סכין עבורו.

הוא השתהה זמן מה, מביט בעיניה יותר משרצה שתראה, הוא חש את השולחן כמים, אך ידע שבכוחו להחזירו למוצק בידיו. הוא נרגע ונזכר כי ברצונו להמשיך.

"גברת וילסון, אני מסכים עם כל מה שאמרת."

לא נראתה שום תגובה בפניה.

"וכל כך הרבה יותר מכך, אני יודע מה משמעות היומן."

עדיין אין תגובה.

"אני אקבל את התכנית."

פני נציב המלח שלה נראו בהירים יותר

"אין צורך בשום שינויים, אין צורך במשא ומתן, נקבי בסכום הנראה בעיניך. יודע אני כי ברצונך לעמוד בראש התהליך, כך יהיה, לא יהיה לך צורך בביורוקרטיה,, את תדברי ישירות איתי ותקבלי כל דבר שתצטרכי. תעבדי עם כוח האדם הטוב ביותר בחברה, את מוזמנת לבנות לך צוות שתעמדי בראשו. אדרוש שתשלחי לי דוחות יומיים מפורטים הנוגעים לכל התקדמות, אלא אם תתני לי סיבה מיוחדת מאד, לא תתבקשי לתת בפני או בפני אדם אחר דין וחשבון על מעשיך."

הזכוכית דמוית המגן שהייתה עיניה הראו סימן חיים, הפנים נראו כמקודם, אך עיניה נראו קורנות.

"אמרת קודם כי ביססת עלי דעה מוצקה מספיק כדי שאהיה שווה את הסיכון, אני מניח כי קראת אודותי וכי חקרת אחרי ביצועיי. אם כך את ודאי יודעת כי אני לא סומך על איש זולתי בענייני חברתי וכספי וכי אנני פועל למען שום מטרה חוץ מרווחי שלי שאני מייצר. שמעת ודאי כי מה שאני לוקח לידי הינו מכרה כסף וכי אני הופך אותו למכרה זהב, וכן קראת גם כי רואה אני במפעלי שווה ערך לחיי."

"אכן כך גברת וילסון".

"לא חשבתי אחרת."

"מדוע אם כך, ביקשת שאקח אותך ללא שום ניסיון מעשי?"

"לא ביקשתי דבר, הצעתי לך להרוויח על ידי פיתוח רעיוני."

"בלא שום ביטוח?"

"אין לי שום ביטוח חוץ משרטוטי."

שום הצטדקות, שום פחדנות לא נראתה בפניה, היא הייתה שלווה.

"אני יודע, לא ציפיתי כי תמציאי, יש לי ביטוחים משלי שיבטיחו את טיב עבודתך אם אכן נצא לדרך."

כעת נראתה דרוכה, נעצה בו עיניה, מקשיבה בעניין כה רב עד כי לא יכלה להרשות לעצמה למצמץ.

" יש לי דרישה שאנני מכיר אדם שיסכים לה. התרצי כי אציגה בפנייך או תרצי שאעצור, אינך מחויבת עדיין לדבר, לא חתמת על דבר וזכותך לצאת ברגע זה אם ברצונך, אך אם ברצונך לשמוע עליך לשמוע עד הסוף את דברי ואחריהם לקבוע חד משמעית את המשך עסקינו, הדבר בידיך, אך אם תשמעי את התנאי תתחייבי להחליט באותו הרגע ולהחלטתך ינתן תוקף נצח, ויודעת את מה שווה מילתי."

שהות של שניה, לא מפחד נדמה לו, פשוט כדי להעריך שוב את המציאות שמסביבה כפי שהכירה, המציאות שהייתה במקום אחר עת שדיבר.

"המשך."

שיקע מבטו בעיניה , ידע, אך לא דמיין כי אכן הדבר אפשרי, שלא מתחת לעורו מעולם לא נתקל במציאות מעין זו.

"גברת וילסון, התנאי הוא כי את תהיי שטר הערבות שלי ושטר הקניין שלי."

"כפי שהסברתי קודם, אשלם לך עבור עבודתך בחברה, תחתי, אך לא אהיה הבעלים על הפטנט. המוצר שלך ולא אבקש לקנות אותו, אבקש לקנות אותך."

"אקנה ממך הזכות לשכב איתך, את הזכות לגופך, תהי שלי בגשמיותך החל מרגע חתימתך למשך שנה. אדרוש כי תבואי למלון אינטרקונטיננטל, מסרי לפקידה את שמך והיא תפנה אותך לחדרי. באותם לילות תשני שם איתי. במשך היום לא אבקשך ולא אקיים שום התנהגות הקשורה ללילותינו יחדיו, אבקשך כי תעשי גם כן."

"אנני רוצה שום העמדת פנים, שום רגש שאננו אותנטי, שום הצטדקות ונסיון לחינניות. היה וקשה לך לשאת בעסקה: הסתירי זאת ממני עד סוף השנה, לא תהיה לך הזכות להפרה. רצוני בך, בזכות לך, לא אבקש ממך דבר חוץ מהתמסרותך אלי באותן שעות, בכל שאר הזמן עשי כרצונך."

הוא נתן לה דקה כדי לעכל את ששמעה, היא לא נדרשה, היא נראתה בטוחה וחזקה מאי פעם.

תהה אם היא מבינה כי אם תסכים הדבר יהווה כווידוי לביטחונה בעבודתה , לא היה לה דבר אחר להקריב, הוא לא רצה בדבר אחר.

"החלטתך?"

בלא שהות מיותרת

"אני מסכימה." אמרה, הרימה עט וחתמה.

"מחר ב23:00." אמר וקם בציינו כי הראיון נגמר.

השעון הראה 02:00 כאשר הביט בה ממשרדו יוצאת מהבניין.

הוא חש כאילו האויר הפך למעין זרם חשמלי וכי בכל נשימה הוא יכול להרגיש בזרמים עוברים דרכו

מאודו לא חש עצמו קל כל כך. בהביטו החוצה אל השמיים השחורים חש כי בכוח אותם הזרמים להפוך אותם לזהובים.